שינוי מערך: השנה הסוערת שעברה על הכדורגל הישראלי

בראש השנה הקודם ירד סגר על עם ישראל. בעיצומו של המחזור השלישי, הופסקה הליגה למשך חודש. אחר כך באה פגרה כפויה של שבועיים בינואר, והזכירה לנו שהקורונה בנויה על גלים. לפיכך, מה שאפיין את סיכום השנה הקודמת, יאפיין גם את סיכום השנה הזו, בה כיכבה הקורונה שוב בספורט הישראלי, ובעיקר בכדורגל.

אם אפשר להסביר חלק מההצלחה של המשלחת הישראלית למשחקים האולימפיים בטוקיו 2020, בעובדה שישראל הייתה הראשונה להתחסן וספורטאיה קיבלו זמן הכנה נוסף וקריטי – נניח – הרי שבכדורגל הישראלי השלכות הקורונה היו מרחיקות לכת עוד יותר, כי בכדורגל, בניגוד לענפים האולימפיים, הקהל הוא פקטור מרכזי.

עד שחזר הקהל למגרשים, הפכו קבוצות כמו מ.ס אשדוד, מכבי פתח תקוה וקרית שמונה לקבוצות פלייאוף עליון לכל דבר, ומועדונים כמו בית"ר ירושלים והפועל תל אביב התמודדו בתחתית ואף נגד הירידה. כמובן שהסגלים של שני המועדונים היו לא מאוזנים, בעייתיים, והקבוצות נטו לחולשה ללא קשר לקהל, אבל אין כמו קהל כדי לבטל יתרון איכותי. הקהל, וגם הרכש בינואר, הוא זה שדחף את הפועל תל אביב לצאת מהסבך אליו נקלעה וההיעדר היחסי של האוהדים, כמעט באופן יסודי, הוא זה שמאפיר את בית"ר מעונה לעונה.

אבל לא הקהל הכריע את מאבק האליפות. מראש השנה שעבר ועד לראש השנה הזה השיגו שתי הגדולות של הכדורגל הישראלי, מכבי חיפה ומכבי תל אביב, את אותו מספר נקודות – 74. אז איך זה שמכבי חיפה הרשימה כל כך בהשוואה למכבי תל אביב? הכול בראש. מכבי תל אביב עשתה שינויים מבניים, גם ניהוליים וגם מקצועיים, בעוד מכבי חיפה עשתה שינוי אחד, בפתיחת דרכו של ברק בכר. לכן, למרות השוויון בין הקבוצות, מכבי חיפה זכתה באליפות ראשונה מזה 10 שנים, כיוון שהשיפור בה היה קונסיסטנטי ולא נשען על מומנטום חילופי מאמנים או שינוי בסגל.

הכניסה של מכבי חיפה חזרה לתחרות על תארים שהייתה בין מכבי תל אביב להפועל באר שבע מאז 2014, היא שינוי מרענן שהשנה הזו הביאה איתה. ראשית, תחרות תלת ראשית יוצרת עניין רב ומביאה קהל משמעותי. שנית, כניסת גורם נוסף ותחרותי משנה את שוק ההעברות. מכבי תל אביב כבר לא שמה את ידה על השחקנים הכי טובים בשוק, ואילו הפועל באר שבע, בחסות שובה של אלונה ברקת לעניינים, נותנת פייט בשוק לשתי הקבוצות כאילו לא היו לה שנתיים של חופשה כפויה. ההחתמה בשלהי השנה של ניקיטה רוקאביצה היא אמירה. נכון, רוב הסגל שלה מבוגר, אבל לא ימנע ממנה להיות פקטור במאבק האליפות, וזה בדיוק מה שהייתה צריכה הפועל באר שבע ובעיקר מכבי תל אביב. מיטש גולדהאר מחזיק בקו עקבי – כלכלי, מקצועי וחינוכי – אבל גם הוא יצטרך לרענן אותו כדי להמשיך ולשלוט, אחרי הכול, בכדורגל הישראלי. 5 אליפויות בעשור זה יפה, אבל כבר חשבנו שהדרך הזו תביא ליותר.

בכדורגל הישראלי מצליחות לקטוף תארים אלה שהסגל שלהם מורכב מהחבורה המצומצמת של שחקני על. מכבי פתח תקווה, עם יוצאי קבוצת הנוער שזכתה באליפות, נתנה כמה הצגות יפות, אבל סיימה מחוץ למשחקי גביע אירופה ועם עוד אקזיט מפואר לאוסף. משחקני הבית של מכבי תל אביב נזכור במיוחד את ההופעה המרעננת של בית"ר תל אביב/בת ים שהגיעה עד לחצי גמר הגביע.

בעניין של גולדהאר צריך לחדד את ההחלטה שנגררה מהשנה הקודמת והשפיעה מאוד על הנעשה בכדורגל הישראלי בשנה הנוכחית: ההחלטה לפטר את עומר אצילי ודור מיכה ממכבי תל אביב בגלל פרשיית "הכדורגלנים והקטינות". הגלות הקפריסאית הכפויה חידדה את השאלה אם הכדורגל הישראלי ערכי או ציני. החזרה של אצילי אחרי חצי עונה, וההשפעה שלו על השגת האליפות של חיפה, טלטלו את התחרות ואת המשוואה. גולדהאר נשאר עם ערכים, שחר לקח אליפות ואלונה יישרה איתו קו. זה זלג גם לנבחרת וכמובן שחידד עוד סוגיה: האם הנבחרת, הפרזנטורית של הכדורגל הישראלי, עושה נכון שנותנת במה לשחקנים שהם מחוץ לקונצנזוס הציבורי, או שהיא צריכה להתעלם ולהתרכז בכדורגל?

המהומות סביב מבצע 'שומר החומות' במאי, והפוסט של מונס דאבור, הפכו את שאלת הנאמנות לשאלה מהותית, נוכח נטישה המונית של חלק מקהל אוהדי הנבחרת מאז הפכו הערבים/מוסלמים לחלק נכבד ומהותי בסגל הנבחרת, במקביל לכך שאינם שרים את ההמנון. השנה הזו הסתיימה במשחק הנבחרת השנוי במחלוקת בחיפה, והציפה באופן בולט את הבעיה שנוצרה בעקבות המהומות והתבטאות השחקנים סביבם.

גם את השנה הזו, שהחלה עם קורונה, ואחרי מעבר לקבוצה אירופית בעלת שם, סיים ערן זהבי עם 31 שערים, 9 מהם בנבחרת (פעמיים שלושער), כשהוא גם חולף ממש לפני שטבלנו תפוח בדבש, על פני אלון מזרחי והופך לכובש הישראלי הגדול בכל הזמנים.

זהבי מוביל חבורה של ישראלים שהפכו ללגיונרים בבמות מכובדות בכדורגל האירופי. יש לנו היום שחקן בסריה A (ואחד בסריה B) האיטלקית, שחקן בבונדסליגה, שלושה שחקנים בקבוצות פאר הולנדיות ובלגיות, שחקן בקבוצה אוקראינית המשחקת דרך קבע בליגת האלופות, שני שחקנים בקבוצות פאר סקוטית, וקפטן נבחרת בקבוצת פאר סרבית. הנבחרת הלאומית התקדמה בשנה האחרונה ב-12 מקומות בלבד בדירוג העולמי, והיא עדיין מדורגת אחרי מדינות כמו ג'מייקה, סוריה, צפון מקדוניה, מונטנגרו, בורקינה פאסו, וצפון אירלנד.

ובכל זאת, העובדה כי הנבחרת הצליחה בשנה האחרונה לשחק בדרג B של ליגת האומות ולא לסיים אחרונה (או לרדת דרג), להפסיד בפנדלים בלבד במשחק נוק אאוט במגרש חוץ קשה, ולהבקיע שתי רביעיות במשחקי חוץ גם מול נמושות לכאורה, אומרת שיש רף של התקדמות. העובדה כי מאמן או צוות שחקנים ייבחן על פי עליה או לא עליה לטורניר גדול מוטעית מיסודה, כי לטורניר גדול לא עלתה הנבחרת למעלה מ-50 שנה, וגם אז זו הייתה הפעם היחידה. חשוב יהיה לבחון את הדברים לפי גרף ההתקדמות, והוא קיים, תאהבו את רוטנשטיינר או לא.

השנה הקודמת הסתיימה בהפסד מביש של הנבחרת הצעירה באיי פארו והשנה הזו מסתיימת בניצחון יפה של הנבחרת הצעירה בהונגריה, משתי נגיחות כתוצאה מהגבהות תוך כדי תנועה מהאגפים – שערים שישראל בדרך כלל חוטפת.

לא יהיה פייר לומר שרק חילופי מאמנים, ניר לוין באלון חזן, הם שיצרו מציאות חדשה, אלא העובדה שלנבחרות הצעירות הובא מנהל מקצועי זר. עם כל הכבוד לאנשי המקצוע בישראל, פתיחת השוק לאנשי מקצוע זרים (הקרדיט לגולדהאר) גם משפרת את פני הכדורגל, וגם יוצרת תחרות שגורמת לאנשי המקצוע הישראלים להבין שהם צריכים לשפר את השימוש בטכנולוגיה, בפיזיולוגיה, ברפואה, כדי לשפר את הבצועים שלהם ושל החניכים שלהם על המגרש.

אנחנו לא נחזה פתאום בנבחרות ישראליות עולות בסערה לאליפויות אירופה, אבל יש סיכוי שגם שנתונים פחות טובים ייתנו פייט לנבחרות אירופיות, על בסיס תכונות אחרות, והיו נבחרות שגם יעפילו (אליפות אירופה לנערים ב-2022 שתיערך בארץ תהיה הזדמנות מצוינת לראות נבחרת צעירה מתמודד מול העילית של אירופה).

מי שצפה במשחק הנבחרת הצעירה לא יכול היה להתעלם מהפריסה הטקטית, מהתנועה, מהשימוש הנכון בטכניקה האישית, וגם איך שחקן נוער מאיטליה, סוף פודגוראנו, שיפר כל כך הרבה מרכיבים במשחק שלו בזכות שנת אימון ומשחק באקדמיה מפוארת כמו רומא, עד שהוא כבר נראה כמי שנחת מכוכב אחר.

הכדורגל הישראלי סובל כבר לא מעט שנים מתדמית מאוד נמוכה, תוצאה של אינטריגות בצמרת העסקנים, התקדמות של ענפים אחרים, וגם חשיפה לרשתות חברתיות ושיח פוליטי מאוד רדוד שגולש לכל תחומי החיים.

ועם כל זאת, הכדורגל הישראלי נמצא שוב במגמת עליה. לא היסטרית, לא דרמטית, אלא קלה. השנה הזו רק חידדה זאת. ולא, זה לא משום שקיבלנו ראשונים את החיסון, אלא מכיוון שהכדורגל לבדו התחיל להתחסן מכל מה שמסביב.