דורכים במקום: נבחרת ישראל חייבת לעשות קפיצת מדרגה משמעותית

איך שלא תסתכלו על זה, נבחרת ישראל סיימה את חלון הנבחרות הנוכחי באותו מקום שבו נכנסה אליו: במקום השלישי – השאיפה האמיתית שלה עוד בטרום הטורניר – אבל גם באותו מצב נייח: בלי בלמים. זה בלט מול אוסטריה והסתיים איך שהסתיים בדרך נס, אבל מול דנמרק – שלא ספגה עד כה שער – התברר כי הבעיה בהגנה, שמעמיקה ככל שנמשכת הקדנציה האוסטרית בנבחרת, היא בעיה מבנית בכדורגל הישראלי.

נבחרת ישראל עלתה עם שלושה שחקנים בתפקיד של בלם, אבל לא פתחה עם שלושה בלמים, כפי שהיה כמעט בכל משחק מאז הגיע וילי רוטנשטיינר לכדורגל הישראלי. חאתם עבד אלחמיד גדל במכבי תל אביב כחלוץ, אוראל דגני במכבי נתניה כמגן ימני ואפילו המחליף שלו, סאן מנחם, הוא ווינג-בק עוד מימיו ברמת השרון. מה שהוחלט לעשות איתם בהמשך הקריירה שלהם היה אילוץ, אבל כזה שלא הפך אותם לבלמים טובים, בוודאי לא לבלמי נבחרת. גם ניר ביטון הוא לא בלם אלא קשר אחורי, ג'ואל אבו חנא הוא מגן שמאלי (בקו ארבע), ואיאד אבו עביד הוא מגן ימני. במקסיקו 70 שיחקה נבחרת ישראל עם בלמים בתפקידי מגן, עם בלמים בתפקידי קשר ואפילו עם בלם בתפקיד של קיצוני שמאלי. כלומר, במונדיאל היחיד שהגענו אליו, הופענו עם הבלמים הכי טובים בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי, כמעט ברוב העמדות במגרש, רק בגלל שהיו כל כך הרבה. היום אנחנו מתיימרים להגיע למונדיאל בלי בלמים ועם בלם טבעי אחד, שהוא כבר בן 33, איטי מדי לרמות האלה ולא מסוגל להניע כדור.

לנבחרת ישראל יש עכשיו מאמן הגנה, טל בן חיים. זה היה החלון הראשון שלו בתפקיד ומגיעים לו 100 ימי חסד, ובכל זאת, יש לו טונה של עבודה, כי מה שראינו בפארקן לא היה נראה כמו הגנה. ישראל ספגה שלושה שערים מאותה בלטה וממצב נייח. בשלושת המקרים, ובמקרים נוספים, שחקן ההגנה הישראלי חיכה לכדור, לא תקף אותו, לא העמיד את הגוף שלו במקום שבו השחקן הדני אמור לפגוש את הכדור ובגדול צפה בעניין במהלך, בוודאי כשהשמירה היא אזורית. יש כאן ליקוי בסיסי גורף, שלא נפתר בשום גיל, בשום מועדון, ותחת כל קונסטלציה ניהולית-מקצועית, זרה או מקומית. זה לא ייפתר בשחקנים גבוהים, ולא בשחקנים אתלטיים ולא בכיסוי מדויק. זה ייפתר בשינוי תפיסה.

אתמול היה יום חג למקטרגי הכדורגל הישראלי שטוענים כבר שנים שאם נעלה בטעות לטורניר גדול "נסריח שם את הדשא". בגדול מדובר באנשים שראו יותר משחקים בטלוויזיה מאשר במגרש, בוודאי כדורגל מחו"ל יותר מאשר כדורגל מקומי. דנמרק למשל היא אחת מארבע הנבחרות הטובות היום באירופה, בין 8 הנבחרות הטובות בעולם וכבר אמר אחד מגדולי מאמניה אחרי שנבחרת ישראל חטפה שביעייה מגרמניה: "עדיף לקבל פעם אחת 7:0 מאשר שבע פעמים 1:0".

אוסטריה היא בין 16 הנבחרות הטובות באירופה, והיא חטפה מישראל חמישייה, ולא בפעם הראשונה. כלומר, במונדיאל של 32 נבחרות, ישראל לא תהיה הנבחרת הכי חלשה בטורניר, בגלל שיש לה איכות בהתקפה.

גם אתמול, בקטעים המועטים שבהם הפגינה הנבחרת טיפת כדורגל, יכולנו לראות את האיכות. שני שערים שלה נפסלו על ידי VAR. פעם בגלל נבדל קטן ופעם בגלל עבירה אקראית. כלומר, גם מול נבחרת שלא ספגה שער עד כה והבקיעה רביעייה בווינה, ישראל הייתה שווה שער. וזו נבחרת ישראל היום: יש לה איכות מקדימה, שחקנים מליגות טובות באירופה, חלקן בכירות, ושחקנים שגם משחקים בקביעות ואפילו מובילים את הקבוצות שלהם. זו פריבילגיה שספק אם תהיה בעתיד לנבחרת ישראל בחלון זמנים אחד. כלומר, במקום שבו ההגנה תשחק צמוד וקרוב, ותניע בסבלנות, והקישור יהיה אגרסיבי בשליש האמצעי, האיכות בהתקפה תיצור יתרון. ראינו את זה לפרקים בסלובניה ובאוסטריה במוקדמות היורו, בוודאי בשני משחקי החוץ מול הנמושות בבית בטורניר הנוכחי. מול נבחרת שהיא לא ברמה של דנמרק, ישראל משחקת שווה בשווה בהתקפה ואפילו איכותית יותר. מול סקוטלנד באוקטובר, במקום בו חייבים לנצח כדי לחלום על מקום גבוה יותר מהשלישי, זה בדיוק המקום לשלב בין כל המפתחות לניצחון.

כי מה שלמדנו בשבוע האחרון היה שהחשיבה השתנתה. ישראל לא באה לשחק בונקר, היא באה לשחק כדורגל ולתת פרק בניהול סיכונים. הנבחרת משחקת פתוח, לפעמים קצת הרפתקני – עם אלי דסה ומנחם בסמוך לרחבות – ויש לה מוציא לפועל קטלני.

בטורניר קצר, שמפגיש אותך לפחות עם שלוש נבחרות איכותיות יותר על הנייר, אתה חייב להפגין תעוזה, אחרת לא תוכל להתקדם. ההבדל בין עוד טורניר שבו משיגים ניצחון גדול ובכל זאת נגמר במקום הרביעי, לבין טורניר שבו משיגים מקום בפלייאוף, הוא עוד ניצחון גדול, כזה שמעולם לא הושג. אם התעוזה הזו וההרפתקנות הזו יכולה לייצר ניצחון אחד גדול, מדוע שלא תייצר שניים? ושיהיה ברור, זה יספיק למקום שני, וגם אם ישראל תעוף בפלייאוף, זה עדיין יהיה הישג – עוד פלייאוף עליה לטורניר גדול, שני ברציפות. התבטלות בנוסח מאמני נבחרת קודמים, תסיג אותנו למקום הרביעי הריאלי. ושם כבר היינו.

בחלון האחרון הרוויחה הנבחרת שני שחקנים שאחראים לשער שניצח לבסוף את אוסטריה: דן גלזר ושון וייסמן. זה הבטיח להם מקום בהרכב הנבחרת במשחק בדנמרק. גם דולב חזיזה ומנחם קידמו את מעמדם. למרות שלפעמים נראה כי רוטנשטיינר מקובע, ומתעקש על אותם שמות, הוא מנצל את חוק חמשת החילופים כהלכה ומשפשף שחקני עתודה לקראת הקמפיין הבא, כי בעוד חודשיים יסתיים לו עוד קמפיין, ואחריו ילכו עוד שחקני נבחרת לעבר השקיעה.

בהתאחדות לכדורגל שוב מתעסקים בחידוש חוזהו של רוטנשטיינר על פי מדד התוצאה. נדמה כי ריבוי הקמפיינים וקיצורם – בגלל כניסת מפעל ליגת האומות – יוצר מצב שבו רף ההתקדמות חשוב יותר משינוי פני התוצאה. אי אפשר לומר היום שנבחרת ישראל לא התקדמה, באותה נשימה שאפשר לומר כי במשחק ההגנה היא רק הולכת לאחור. התהליך בעיצומו ואסור לשכוח שבנבחרת משחק ערן זהבי, שהוא שחקן של פעם בדור, שלא קשור להתפתחות באקדמיה בחו"ל, אלא לפריחה מטאורית. מנור סולומון וליאל עבדה הם עתיד הכדורגל הישראלי, יחד עם שחקנים כמו עדן קארצב, מוחמד אבו פאני ואור בלוריאן. אם כולם ייצאו לאירופה ויהפכו לשחקנים מובילים, הנבחרת תראה טוב יותר גם בקמפיין הבא. ואם רוטנשטיינר יוביל אותם, לא בטוח שרוב אוהדי הכדורגל הישראלי ייצאו להפגנות נגד, לכל היותר כמה עסקנים באבא הלל.