לפני שבועיים העליתי את האפשרות שברוקלין בריאה תהיה גדולה על ה-NBA השנה. האפשרות הזו היא עדות לעוצמה של קבוצת הכוכבים הניו יורקית יותר מאשר עדות לחולשה של שאר הקבוצות הבכירות בליגה. הצמרת העליונה והתחתונה, גם במזרח וגם במערב, אמורה להיות עמוסה בקבוצות מעניינות מאוד, חלקן מסוגלות ללכת עד הסוף בתסריט אופטימי, אחרות יכולות להתברר כטובות מהצפוי ולהקשות על כל יריבה. התסריטים האופטימיים האלה תלויים בהרבה מאוד גורמים, ובדרך כלל זקוקים לשדרוג או קאמבק של שחקן משמעותי אחד לפחות. כמו תמיד, גם השנה יש לא מעט שחקני מפתח כאלה, שיכולים לעשות את ההבדל בין עונה גדולה לעונה סתמית עבור הקבוצות שלהם. הנה חמישה כאלה, שנעים בין כוכבים גדולים לשחקנים מעט משניים יותר.
ראסל ווסטברוק (הלייקרס)
ההנחה הרווחת, גם שלי, היא שראס לא מתאים לתפקיד הכוכב השלישי של הלייקרס והגיע ללוס אנג'לס כברירת מחדל. הוא יודע לשחק רק בדרך אחת, שבשנים האחרונות הפכה אותו לאחד השחקנים הכי פחות יעילים בליגה, וגם בלייקרס הוא ימשיך להחטיא ולאבד כדורים במקום לתת ללברון ג'יימס לקבל החלטות או לאנתוני דייויס לבטא את הכישרון הייחודי שלו. קיבלנו מספיק הוכחות לכך שהוא לא מסוגל להשתנות.
אבל מה אם הוא כן? ווסטברוק שיחק לצד כמה מהכוכבים הגדולים ביותר בליגה, אבל הוא עדיין לא שיחק לצד קינג ג'יימס, שבמעמדו הנוכחי הוא אחת הדמויות המשפיעות בתולדות המשחק. קשה לדמיין את ראס מוותר על חמש-שש זריקות גרועות מבחוץ וכמות דומה של חדירות לשום מקום כל משחק, אבל אם יש גורם אחד בליגה שיש לו סיכוי לשנות את התמונה המוכרת לעייפה הזאת זהו המבט הזועף של לברון. יהיה לראס עסק עם פרפקציוניסט של קבלת החלטות, שנכנס לאט ובטוח לראש של חבריו לקבוצה לאורך העונה. בהקשר הזה, המפגש בין שניהם יכול להיות מרתק.
קבוצה של לברון היא קודם כל קבוצה של לברון, הכל סובב סביבו ומתנהל בקצב שלו. אי אפשר להתעלם מהאפשרות שראס, כמו רבים ובעייתיים לפניו, יתמסר לכך, ינסה להבין איך הוא מתאים את עצמו ויקבל על עצמו תפקיד משני בדקות בהן שניהם חולקים את הפרקט. במקרה כזה, הכישרון הנדיר של ווסטברוק יוכל לבוא לידי ביטוי בדרכים עדינות מהרגיל, כמי שממשיך להניע את המכונה ומנצל יתרונות התחלתיים. זה לא יפתור את בעיית הריווח שתהיה לשלישיית הכוכבים הזאת, אבל אם ראס ינקה חלק מההחלטות הרעות וימנף את ההתמקדות של היריבות בלברון ודייויס, בכלל לא בטוח שזה ישנה.
ג'ייסון טייטום (בוסטון)
לא ממש סופרים את בוסטון השנה, הרבה בגלל שהעונה שעברה הייתה כל כך מאכזבת. אבל יש כאן פוטנציאל לקבוצה חזקה מאוד. על הקווים ובמשרדים התרחש ריענון שכנראה היה הכרחי ויכול להצית מחדש את האש שחזרה לבעור במועדון המעוטר עד לשנה האחרונה. הסגל, די בשקט, נראה עמוק, מאוזן ואיכותי. אל הורפורד חזר ונראה שבסיטואציה הנכונה עוד נשאר לו מה להציע, דניס שרודר הגיע למקום בו הציפיות ממנו ריאליות, הצעירים הבכירים רוברט וויליאמס, פייטון פריצ'ארד וארון נייסמית' אמורים רק להשתפר, ג'וש ריצ'רדסון ואנס קאנטר נותנים תעודות ביטוח לפציעות.
אבל במקרה של בוסטון, הסיכוי הגדול ביותר לשדרוג נמצא אצל הכוכב הגדול שלה. טייטום דרך במקום בעונה שעברה, אולי בגלל השפעות הקורונה, אולי כי גרף ההתקדמות לא תמיד לינארי. זה ממש לא אומר שהוא ידרוך במקום גם השנה. כל הסימנים מעידים על כך שיש לו כלים לבצע קפיצת מדרגה משחקן בכיר בליגה למועמד לגיטימי ל-MVP. בדרך כלל שחקנים שנראים ככה לפרקים לא זניחים בגיל 22-23, בסופו של דבר מוצאים את הדרך להיראות ככה רוב הזמן. וברגע שיש לקבוצה את אחד השחקנים הטובים בליגה, כל הבעיות מתגמדות, לפחות עד לשלבים מתקדמים של הפלייאוף.
האפשרות של עונה בקליבר של מועמד ל-MVP של טייטום מסקרנת במיוחד כי על פניו לבוסטון יש את כל הכלים כדי להשלים אותו. ג'יילן בראון התפתח למספר 2 ראוי ביותר, מרכוס סמארט הוא הסופר רול פלייר שכל קבוצה גדולה צריכה, שלושתם צברו רזומה פלייאוף עשיר מאוד ביחד בגיל צעיר. השמות מהפסקה הראשונה בסעיף הזה יוצרים צוות מסייע שמשלים בדיוק את מה שהשלישייה הזאת צריכה סביבה. טייטום הוא גם בדיוק סוג הכוכב שמוביל קבוצות לתארים בעשור האחרון: פורוורד גבוה שמתפקד כשחקן חוץ ומצוין גם בהגנה. הכל מוכן לקפיצת המדרגה שלו, ואם היא תקרה השנה בוסטון תוכל להיות סוס שחור מעניין.
קליי תומפסון (גולדן סטייט)
כל שנה יש שחקנים בכירים שפותחים את העונה פצועים. בלא מעט מקרים מדובר בשחקנים שכמעט בוודאות יחמיצו את כל העונה, באחרים מדובר בשחקנים שההשפעה שלהם על מאבקי הצמרת זניחה. אני לא זוכר עונה בה שלושה שחקנים משמעותיים מאוד אמורים לחזור במהלך העונה לקבוצות שאיתם יכולות להגיע רחוק מאוד, כשאין לנו דרך לדעת מה ניתן לצפות מהם. קוואי לאונרד הוא הבכיר ביותר, אבל גם מי שבכלל לא בטוח שישחק העונה ויש לו את הסיכוי הנמוך ביותר להשפיע עליה. ג'מאל מארי אמור לחזור במהלך העונה, אבל לא ברור מתי והאם הוא יספיק להיכנס לכושר סביר עד הפלייאוף.
מה שמשאיר אותנו עם קליי תומפסון, שאם לא יהיה שינוי לרעה צפוי לחזור יחסית מוקדם בעונה, בגולדן סטייט מדברים על איזור הכריסמס. זה מספיק זמן כדי לחזור לעצמו עוד במהלך העונה הרגילה. הבעיה היא שקליי יחזור לשחק לאחר שנתיים וחצי בהן לא ראה פרקט וחווה שתיים מהפציעות הקשות ביותר עבור כדורסלן – קרע ב-ACL וקרע בגיד האכילס. לא בטוח ששחקן יכול לחזור לעצמו לאחר שתי פציעות רצופות כאלה, אבל הרפואה המודרנית יוצרת בשנים האחרונות משוואה חדשה בתחום השיקום של ספורטאים. לפני שנה קשה היה לדמיין את קווין דוראנט חוזר לעצמו לחלוטין ואף ממריא לגבהים חדשים בשנה הראשונה שלאחר קרע בגיד האכילס, אבל אחרי שזה קרה עדיף לא לפסול אף קאמבק.
כמעט מיותר לציין מה המשמעות של קליי תומפסון בריא לגולדן סטייט ומה המשמעות של גולדן סטייט כזאת לליגה. שילוב של הספלאש בראדרס ודריימונד גרין יוצר מועמדת לאליפות עד להודעה חדשה. הצוות המסייע לא מבריק, אבל כולל את אנדרו וויגינס שהולך ומתאקלם, שלוש בחירות לוטרי מסקרנות, כמה שחקנים שהתגלו בשנתיים האחרונות וכמה שחקנים משלימים סולידיים, כולל אנדרה איגודלה שחוזר לזירת הפשע. אמשיך גם לנדנד על כך שלווריירס יש כלים אידיאליים לטרייד על סופרסטאר, אם אחד כזה יתפנה במהלך העונה, וגם על שחקן דרג שני כמו פסקל סיאקם או ג'רמי גרנט.
טיילר הירו (מיאמי)
גרף ההתקדמות לא תמיד לינארי. הגרף של הירו, בינתיים, מזגזג. הוא לא בלט במיוחד כרוקי עד שהגיע לבועה והתפוצץ, ובזמן שכולם חיכו לפריצה שלו בעונה השנייה הוא לקח צעד אחורה והיה מפוזר ולא עקבי בעונה השנייה שלו. אין דרך לדעת מה מכל זה אמיתי, לפעמים הכל מתחבר לשחקן לכמה שבועות באופן שהוא לא מסוגל לשחזר אחר כך כל הקריירה. אבל העובדה שהשבועות האלה היו כשהירו היה רוקי, בעיצומו של פלייאוף, מעידה על כך שאם הדברים יתחברו הוא יוכל להיות שחקן איכותי מאוד בליגה.
אז נזכיר במה מדובר: כרוקי, היו להירו 20 משחקי פלייאוף רצופים בהם קלע בספרות כפולות בדרך ל-16.4 נקודות למשחק. הוא הגיע לשיא במשחק מושלם של 37 נקודות בגמר האיזורי מול בוסטון, בהתחשב במעמד מדובר באחד המשחקים הגדולים אי פעם של רוקי, כחלק מסדרה של 19.2 נקודות, 6.2 ריבאונדים ו-4.8 אסיסטים למשחק. הוא שימש כמוביל כדור משני, אבל היה יעיל במיוחד כשיצא מחסימה ללא כדור ובחר אם לעלות לשלשה או להמשיך לנוע לטבעת. אחרי פלייאוף כזה טבעי שתהיה נפילת מתח, בטח בעונה עם פגרה קצרה ומספר היעדרויות מטרידות, לכן גם הגיוני מאוד שקפיצת המדרגה תגיע בעונה הנוכחית, לאחר מנוחה ראויה והזדמנות לעכל את השנתיים האחרונות.
אם יש משהו אחד שחסר למיאמי, זה גארד התקפי משמעותי לצד קייל לאורי. מכיוון שויקטור אולדיפו מתאושש מפציעה, הירו הוא הסיכוי הכי גבוה של אריק ספולסטרה למצוא שחקן כזה. אם הוא יזכיר את השחקן מהבועה יותר מאשר את השחקן שהוא היה לפניה ואחריה, הוא יוכל להיות שחקן שישי אידיאלי שייצור חמישיית מאני טיים איכותית במיוחד שכוללת אותו לצד לאורי, דאנקן רובינסון, ג'ימי באטלר ובאם אדבאיו. זו חמישייה נמוכה שתכריח את באטלר לתפקד כפאוור פורוורד, היא חסרה את פי ג'יי טאקר שאמור להיות השומר הבכיר על קווין דוראנט ויאניס אנטטוקומפו, אבל זו עשויה להיות החמישייה המאוזנת והטובה ביותר של מיאמי, זו שמכריחה יריבות להגיב בזכות עושר הכלים ההתקפיים שלה.
דיאנדרה האנטר (אטלנטה)
הפתעת העונה שעברה מגיעה עם ציפיות גבוהות מאוד לעונה הנוכחית. ציפיות מוגזמות, כנראה. ההוקס הגיעו לגמר המזרח בזכות, אך גם בעזרת מזל בהגרלה. יהיה להם קשה מאוד לשחזר את ההישג, וניתן לדמיין גם סיטואציה בה הם מפסידים בסיבוב הראשון למרות שהשתפרו ביחס לעונה שעברה. מדובר בקבוצה צעירה ומוכשרת עם סופרסטאר ענק בהתהוות, אבל פרט לטריי יאנג אין בסגל של נייט מקמילן כוכבים בכירים או צעירים עם פוטנציאל להפוך לכאלה. חוץ מהאנטר.
שחקן השנה השלישית, שהחמיץ את רוב הפלייאוף, הוא הג'וקר של אטלנטה, השחקן שיכול להעלות את הקבוצה הזאת מדרגה מהפתעה חביבה שיכולה להפוך לקבוצת פלייאוף לגיטימית לקונטנדרית עתידית. הוא יצטרך להוכיח עקביות ויכולת להישאר בריא, אבל הפוטנציאל בהחלט קיים ונראה בתקופות בהן שיחק בשנה שעברה. לשיאו הוא הגיע בחודש לפני שהוא נפצע לראשונה, ב-13 משחקים הוא קלע 18.4 נקודות באחוזים טובים מהשדה ומהעונשין. בפלייאוף הוא הספיק לשחק רק מול הניקס והיה לו חלק מרכזי בנטרול של ג'וליוס רנדל.
אם האנטר הוא כוכב משנה בהתהוות, הוא בדיוק כוכב המשנה שמתאים לרכז דומיננטי כמו יאנג. הוא פורוורד שלוקח על עצמו את המשימה ההגנתית הקשה ביותר כל משחק, אין לו בעיה להסתפק בשאריות בהתקפה ולהשאיר את הבמה לפיק נ' רול של יאנג עם קלינט קאפלה או ג'ון קולינס, הוא יודע לקחת מה שההגנה נותנת, הוא יכול לשחק בשתי עמדות הפורוורד וכך מאפשר הרכבים גבוהים ונמוכים. הקליעה שלו מבחוץ לא יציבה, אבל כבר עכשיו הוא קלע חוץ ממוצע ואין סיבה שלא ישתפר קצת עם הזמן. יש בו משהו שמזכיר את הפורוורדים השלמים שלאט ובטוח מתפתחים להיות הרבה יותר ממה שחשבנו שיש בהם בהתחלה, כמו ג'ימי באטלר, פול ג'ורג' וג'יילן בראון. אם זאת תהיה הרמה שלו, אטלנטה מסודרת.
