כשרוני לוי הגיע להפועל ב"ש, לפני שבעה חודשים, עלו פה ושם תהיות – מה למען השם אלונה ברקת מצאה בו ולמה היא מוכנה לקחת את ההימור הזה. כי הקריירה של לוי, בעיקר בעשור האחרון ולמרות הגביע עם מכבי חיפה ב־2015/16 (וכמובן, למרות גביע הטוטו עם בית"ר ירושלים), די דשדשה. השאלות התגברו כשהתברר שחצי העונה שלו עם הפועל ב"ש ב־20/21 הייתה, איך נאמר בעדינות, חלשה מאוד. אבל מתברר שכשנותנים לרוני לוי כלים לעבוד איתם, דברים נראים אחרת.
ארבעה משחקים לתוך עונת 21/22, הפועל ב"ש נראית ממש ממש לא רע. היא ניצחה את מכבי ת"א ובית"ר ירושלים בשני משחקים שבהם העליונות שלה הייתה די ברורה, יצאה ב־0-0 עם סכנין במשחק שבו היו לה כל התירוצים להפסיד (המשחק לא התחיל בשעה היעודה, השחקנים מצאו את עצמם תקועים באוטובוס גם אחרי שכבר הגיעו לסכנין וכו') וה"נפילה", לכאורה או שלא, הייתה התיקו הביתי מול הפועל חדרה – משחק שאליו ב"ש לא ממש הגיעה במחצית הראשונה, שבה נקלעה לפיגור 0-2, אבל בסופו של דבר – אם היו נותנים לה עוד 10־20 דקות – יש מצב טוב שהייתה מנצחת.
והנה נקרתה בפניו של רוני לוי הזדמנות פז: לתקוע – וחזק – את אחד ממקומות העבודה הקודמים שלו. מכבי חיפה של העונה מנסה לשלב בין הקונפרנס ליג לבין הליגה, וכמו תמיד אצל קבוצות ישראליות שמנסות לג'נגל בין שני מפעלים בסתיו – המצב בינוני פלוס. הירוקים הצליחו להפסיד למכבי ת"א החלשה (שנראתה נורא מול ב"ש במוצ"ש), וגם להם יש ברזומה תיקו מול חדרה – לא הפתיחה שעליה חולמת אלופה גאה. מצד שני, בסך הכל ערב המחזור החמישי.
אבל כאן הפועל ב"ש יכולה לתת את האינפוט שלה. ניצחון על מכבי חיפה ביום ראשון יכול להוות שני דברים: הראשון, הצהרת כוונות חד־משמעית לגבי השאיפות של האדומים מהנגב העונה. השני, מכה לא נעימה למכבי חיפה, שתמצא את עצמה עם שני הפסדים אחרי חמישה מחזורים – ועוד למי – לשתי היריבות הגדולות שלה על התואר.
כשחקן, וכאן אין חידושים – רוני לוי חי מהרגעים האלה. איש הקרח ממרכז המגרש היה רק מחכה למשחקים גדולים שבהם אפשר להסיט את מהלך ההיסטוריה אל הכיוון הנכון – היו לו כמה תחנות כאלה בקריירה כשחקן. אבל ברבע המאה מאז שפרש ועבר אל הקווים, הקסם הזה הפך לקשה ולעתים בלתי אפשרי, כי כמה כבר אפשר להשפיע על מה שקורה על כר הדשא כשאתה עומד מטר מהאפסנאי?
וזה לא שרוני לוי לא מתווה דרך. הקבוצות שלו מסודרות, זהירות, ממושמעות. תיקו זו תוצאה פופולרית אצלו. גם אם הוא לא מנצח, לא קל לנצח אותו. הבנאדם מעולם לא נרתע מעבודה שחורה, בכל זאת, גרזן בדם. ומול מכבי חיפה יש לו כל הסיבות לבוא ולעבוד קשה: קודם כל, אלונה ברקת בנתה לו קבוצה טובה. אומנם החבר'ה מעט מבוגרים ביחס לממוצע הגילים בליגה, ואומנם כבר יש פציעות פה ושם (אם כי בב"ש התבשרו שדור מיכה יחזור מהר משחשבו) – אבל הקבוצה טובה. הסגל מלא בשחקנים מנוסים שיודעים לשאת בעומס המנטלי של ריצה בצמרת, הם כבר לקחו תארים בישראל, והסיטואציה שאליה ב"ש מכוונת בכלל לא זרה להם. לצד זה יש לב"ש זרים שבינתיים נראים מעולה ואוסף צעירים כישרוני. כל זה מסתכם לכדי קבוצה שיכולה לרוץ לאליפות, ולכן המשחק ביום ראשון הוא משחק על שש נקודות.
ובנוסף, ישנן מכבי חיפה וההיסטוריה של לוי איתה. העונה האחרונה של לוי בירוק הייתה איומה למרות הגביע. הוא גמר במקום הרביעי וזכה לקיתונות של בוז מהקהל ולגיבוי די מסויג מהבעלים. אף על פי שלקח גביע, כשנומה קאליו האסטונית העיפה את הירוקים במוקדמות הליגה האירופית, הקרדיט של המאמן נגמר באופן מיידי והוא הוטס הביתה, מבלי שזכויותיו ככוכב וכמאמן עבר של המועדון שזכה עמו בשלל תארים – עמדו לימינו. זה היה צורב במיוחד, וגם אם לוי הוא לא טיפוס נקמן באופן כללי, קשה להאמין שזה לא יושב לו איפשהו בבטן.
אז הנה ההזדמנות: מכבי חיפה מגיעה למשחק מול ב"ש עם סגל שלוי היה מת לקבל כשאימן שם בפעם האחרונה. והיא תגיע עייפה אחרי המשחק בקונפרנס מול אוניון ברלין. והיא עדיין לא מחוברת לעצמה מספיק העונה. רוני לוי השחקן היה לוקח את ההזדמנות הזו בשתי ידיים. סביר להניח שגם המאמן לא יפספס את זה
מה דעתך על הכתבה?