לצאת מהקווים: וילי רוטנשטיינר לא הצליח לשפר את הנבחרת

גילויי אהבה? מהשחקנים הבכירים. וילי רוטנשטיינר | ברני ארדוב

הוא מבין את המשחק מצוין, יודע להכין נבחרת וזוכה לגילויי אהבה משחקניו הבכירים, אבל ניהול הסגל הרע, קיבעון השיטה ואפס הוורסטיליות הופכים את האוסטרי למאמן שמשפיע לרעה על המשחק של נבחרתו. רון עמיקם על הסיבות לתופעת איבוד היתרון ושאלת זהות המאמן הלאומי הבא

זיכרוננו קצר. אין כמעט נבחרת נמושה שלא הגיעה לארץ ולא יצאה בתוצאה דחוקה. לנבחרת ישראל קל יותר מול נבחרות בינוניות, מול החלשות היא נגררת לרמתן. זוכרים שאלי אוחנה הכניע 0:1 את לוקסמבורג אחרי שהשוער שמט כדור? את אלון מזרחי מבקיע בדקה ראשונה מול ליכטנשטיין, פיני בלילי בדקה ה-80 ובאמצע שריקות בוז צורמות? את השער המוזר שחטפה הנבחרת מאיי פארו אחרי שיוסי בניון כבש בדקה הראשונה? או שאולי את ה-1:2 על ליכטנשטיין בטדי כשהם לחצו את הנבחרת בסוף?

מולדובה אפילו חלשה מכל אלה, והנבחרת שלנו נראתה רע אתמול (שלישי). היא נראתה ככה כי לא רעננו את ההרכב שלה, ושחקנים שעשו מאמץ עילאי בגלזגו במוצאי שבת, טסו למחרת כמעט 6 שעות הביתה, נאלצו לשחק ביום שלישי בבאר שבע, כאילו מולדובה מחייבת הערכות מיוחדת ושאר שחקני הסגל הם לא יותר מאשר שחקני אימונים.

מאמן נבחרת ישראל, וילי רוטנשטיינר
גילויי אהבה? מהשחקנים הבכירים. וילי רוטנשטיינר | ברני ארדוב

וילי רוטנשטיינר זוכה לאמון, שלא לומר גילויי אהבה, מצד השחקנים הבכירים שלו בסגל. מדברים על היחס לשחקנים, על התנאים, על האסיפות המושקעות. חבל שלא שואלים גם את השחקנים הלא בכירים: על היחס לשחקנים, על הימים שהם שורפים בלי קבלת צ'אנס מינימלי – בשביל מה הוזמן יונתן כהן, שחקן מסריה B אם לא השיטה ולא הרכב השחקנים מתאים לשילובו – או על האסיפות שמשעממות אותם. שחקן שמשחק תמיד מרוצה, שחקן שלא משחק תמיד לא מרוצה. היחס אמביוולנטי.

כי לפני שמאריכים לרוטנשטיינר שוב את הקדנציה – כי צריך להתחשב בשחקנים – צריך לזכור שיחידה צבאית לא נמדדת בתנאי הת"ש של חייליה, אלא בהישגיה בשטח. אם הנבחרת מראה גרף של התקדמות, דיינו. ואם לא?

קחו למשל את השער שספגה ישראל אתמול מול מולדובה בדקה ה-94. יש פה דפוס הולך ומתגבר של שערים שהנבחרת סופגת בין הדקה ה-40 למחצית, אחרי הדקה ה-80 ואחרי ששלט תוספת הזמן מונף. בעשור האחרון ספגה ישראל 18 שערים בין הדקה ה-40 ל-45, עוד 16 בין הדקה ה-80 ל-90, ושבעה שערים היא ספגה אחרי הדקה ה-90. כלומר, היא ספגה 41 שערים בדקות האחרונות בעשור אחד.

אצל רוטנשטיינר בקמפיין ליגת האומות ומוקדמות המונדיאל, כולל משחקי ידידות – 16 משחקים – היא ספגה 9 שערים כאלה. נבחרת ישראל סובלת באופן תדיר מקבלת שערים בדקות ההכרעה, אבל גם סובלת מאובדן יתרון. בעשור האחרון היא איבדה שלוש פעמים יתרון וסיימה בתיקו ואיבדה שש פעמים יתרון להפסד. בעידן האוסטרי בנבחרת זה רק החמיר: סקוטלנד שלוש פעמים (תיקו ושני הפסדים), סלובניה, אוסטריה.

שחקני נבחרת ישראל אופיר מרציאנו, סאן מנחם
דפוס הולך ומתגבר | ברני ארדוב

כשההרכב כמעט קבוע, ואין די שחקנים שיכולים למלא מקום, נוצר פער בלתי סביר – זו נבחרת – בין מי שפותח בהרכב למי שמחליף אותו. אנחנו נוטים להחמיא למאמן על כך ששחקנים מהספסל מביאים לשינוי. אצל רוטנשטיינר אנחנו טוענים – בלי שכמעט נשים לב – שניהול המשחק שלו גרוע, בגלל שהחילופים לפעמים מחלישים את הנבחרת או שלא מגיעים בזמן.

לפני המשחק המכריע של ישראל באוקטובר 2001 מול אוסטריה, עלה ריצ'רד מולר נילסן עם חמישה שחקני הגנה בהרכב וצוטט כמי שמתייעץ עם השחקנים לפני המשחק מתי לעבור ממערך של ארבעה שחקני הגנה למערך של חמישה – באמצע המשחק או במחצית? השחקנים העדיפו במחצית. ההתייעצות הזו נתפסה אצל עסקי ההתאחדות כהתנשאות של המאמן הדני, שלא סמך על השחקן הישראלי שיוכל לשנות מערך תוך כדי משחק, אלא רק בהפסקה.

אלא שנילסן היה זה שהצהיר באחד הראיונות הבודדים שהעניק: "הביאו אותי כדי לשנות את המנטליות. אם זו לא הייתה הכוונה, למה שלא ימנו את קשטן?" ואצל נילסן התרסקה כל חבילת שינוי המנטליות בדקות האחרונות מול האוסטרים, כולל שער שוויון קטלני בזמן פציעות ממצב נייח (מוכר, הא?). הוא לא המשיך לקמפיין הבא. והוא נחשב למאמן שעשה מאמץ עילאי לשנות פה תפיסת עולם ועדיין לא סמך מספיק על השחקנים שיעשו זאת.

רוטנשטיינר, איש נחמד ולבבי, מבין מצוין את המשחק, ויודע להכין נבחרת, אבל לא מצליח לשפר אותה. הדברים הקטנים שבהם השחקנים הישראלים נופלים ברגעי האמת, הולכים ומתרבים. זה כבר לא רק האווירה המקצוענית, היחס לשחקני המפתח והפריחה של ערן זהבי – אלה מרכיבי משחק בסיסיים.

ריצרד מולר נילסן מאמן נבחרת ישראל לשעבר
עשה מאמץ עילאי לשנות פה תפיסת עולם. ריצ'רד מולר נילסן | ברני ארדוב

ניהול הסגל של רוטנשטיינר רע. הוא יכול להזמין שחקנים מנוסים ולא לתת להם לשחק ולהזמין שחקנים לא מנוסים – ברמה של שחקנים שאין להם כמעט הופעות בקבוצות בוגרות – ולזרוק אותם בדקות האחרונות, דקות ההכרעה.

הסיפור עם ליאור רפאלוב מוזר. נכון, שחקן בן 35 שמבייש להושיב אותו על הספסל, אבל זה לא שכל השחקנים בסגל הם עד גיל 23, וזה לא שרפאלוב קמל בבלגיה – להיפך, הוא פורח. בכל שלוש השנים שהאוסטרים בארץ היה אפשר להזמין אותו, ולהתייחס אליו כמו שרוטנשטיינר התייחס השבוע לאדי גוטליב – לא זימן אותו 3 שנים ועד שזימן אותו, למרות אילוץ הבלמים, בכלל לא ספר אותו – ולבחון את תגובותיו. יקבל את זה? הרווחנו. לא יקבל את זה ויעשה רעל? מוותרים. אבל גם את זה לא עשה רוטנשטיינר, לא כשאימן ולא כשקבע את הסגל עם הרצוג. אפילו לא פעם אחת.

גישת "אני מזמין לסגל שחקנים שמכירים כבר את השיטה ואת ההתנהלות, גם אם הם לא משחקים" מתבטלת כששחקנים טובים נשארים בחוץ. רוטנשטיינר ניסה לבטל את האילוץ שכופה על נבחרת תחלופת שחקנים, וניסה להפוך את זה לקבוצה שעושה מדי פעם רכש, אבל לא שלנבחרת יש בעיות תקציב ופייר פליי כמו בקבוצה: נבחרת יכולה לקחת את מי שהיא רוצה. ואצל רוטנשטיינר היא לא לוקחת.

ליאור רפאלוב שחקן אנדרלכט חוגג שער
ליאור רפאלוב שחקן אנדרלכט חוגג שער | GettyImages, BSR Agency

גם קיבעון השיטה מרתיח. ב-2018 הומצאה השיטה הזו לנבחרת ישראל, בגלל בעיית בלמים חמורה בכדורגל הישראלי, ובעיקר כי אלי דסה וטאלב טואטחה התאימו לשיטה – ווינג-בקים, שנמצאים יותר בהתקפה מאשר בהגנה ומוסיפים לכוח ההתקפי. טואטחה מתפקד כבר לא מעט זמן כשחקן עבר, ובמשחקים האחרונים התחושה היא שדסה חזר להיות מגן וסאן מנחם לא מספיק אפקטיבי כשחקן התקפה.

השיטה הזו מייתרת את עצמה עם עומרי בן הרוש בצד שמאל – וגם זה קרה לא פעם – בטח עם חאתם אלחמיד. בלי מהירות באגף, אין בה שימוש. במקביל יש שחקני קו נהדרים בכדורגל הישראלי שהם לא שחקני הגנה. למה לא להשתמש במה שיש – בלי לשאול את השחקנים, כמו נילסן, מתי לעבור מקו 4 לקו 5 – במהלך המשחק?

רוטנשטיינר יחליש את האמצע ויעביר את דור פרץ להיות בלם, כמו בסקוטלנד, רק כדי לא לשנות מערך. המקרים המעטים שבהם הנבחרת עברה מ-5 שחקני הגנה ל-4, תוך כדי משחק, היה כשהובילה בהפרש ניכר וניצחונה הובטח. אם מול הנמושות זה קורה במהלך משחק, למה שלא יקרה כבר מההתחלה? אחרי הכל, לא שמים שלושה בלמים מול קבוצה שתוקפת עם חלוץ אחד, זה לא שבישראל לא יודעים לשחק אחרת, להיפך.

אפס הוורסטיליות וניצול רע של מדיניות החילופים שכפתה הקורונה – 5 חילופים בשלוש פעימות – הופכת את ניהול המשחק של רוטנשטיינר לבינוני ומטה. מאמן שלא מצליח להשפיע על המשחק במהלכו, ומשפיע עליו לעיתים לרעה, לא מצליח לשפר תוצאות. זו גם הסיבה שקבלת השערים בדקות הקריטיות מתרבה.

שחקני נבחרת ישראל, אלי דסה, איאד אבו עביד מול נבחרת מולדובה
יש לנו שחקני קו נהדרים שהם לא שחקני הגנה. אלי דסה | ברני ארדוב

יניב טוכמן ציטט אתמול גורם בכיר בהתאחדות שאמר שאם רוטנשטיינר יסיים במקום השלישי ויביא 7 נקודות מ-9 משלושת המשחקים האחרונים, הוא עשוי לקבל קדנציה נוספת. "מאמן נמדד על פי המשחק האחרון שלו", נאמר שם. אם המשחק מול מולדובה הוא המדד, אז הניצחון היה צפוי, הדרך פחות. המקום השלישי לא ישנה את העובדה כי נכשלנו במאבק הישיר שלנו מול סקוטלנד.

מבין 10 המשחקים בבית, 6 ידועים מראש: שני הפסדים מול דנמרק, ארבעה ניצחונות מול איי פארו ומלדובה. נשארנו עם 4 משחקים שעליהן תקום או תיפול העליה לפלייאוף – מול סקוטלנד ואוסטריה. בבית הפנימי הזה יש לסקוטלנד 3 ניצחונות ותיקו – 10 נקודות מ-12- ולישראל 4 מ-9. ישראל שמטה שלוש פעמים יתרון מול הסקוטים, פעם בארץ (הייתה צריכה להוביל 0:3 במחצית) ופעמיים בסקוטלנד. אלה העובדות, וזה רע.

הבעיה היא למנות מאמן חדש שגם יהיה טוב לשחקנים כמו רוטנשטיינר, גם ייתן להם הרגשה מקצוענית, כמו רוטנשטיינר אבל גם יביא אותנו לטורניר גדול כמו שפר. אין כזה מאמן. כלומר, אנחנו לא מכירים כזה מאמן.

פאולו סוזה מאמן נבחרת פולין
קשה להשיג מאמן נבחרות ראוי. פאולו סוזה | רויטרס

הנטייה של ההתאחדות – אם תחליף את רוטנשטיינר (שחשוב שיישאר כאיש מקצוע, הידע שלו קריטי) – היא להביא מאמן זר. הבעיה כמובן היא ידע בסיסי מאוד במאמנים. פה בארץ ימנו את איביץ', פאקו, אוסקר גרסיה ופאולו סוזה, כמועמדים, כי זה מה שמכירים. סוזה הוא היחיד מבין מאמני מכבי בעבר שמאמן נבחרת.

למאמן נבחרת צריך למנות מאמן שיודע לעבוד בפולסים של מפגש בן שלושה ימים פעם בחודש, לא מאמן שמנסה להנחיל אוטוריטה, להכניס סגנון ולהטמיע שיטה כמו מאמן ליגה. זה לא דומה. לא בכדי רוב מאמני הנבחרת בעולם היו מאמני ליגה בינוניים, או צמחו במערך הנבחרות הצעירות, או שיצאו לפנסיה כמאמני ליגה. רק השבוע פורסמה תמונה של אברהם גרנט יושב בצוותא עם מאמן נבחרת עיראק, דיק אדבוקאט. הוא כבר בן 74. לכו תמצאו מאמן נבחרת, שעבר שתיים-שלוש נבחרות, והצליח בהן – עלה לטורניר גדול – שלא בן 74 ועולה 300 אלף יורו בעונה. בשביל זה צריך מערך סקאוט מטורף, ובהתאחדות בישראל מכירים בעיקר סוכנים.

למנות מאמן ישראלי שאימן נבחרת, זה שני כיוונים בלבד: רן בן שמעון אימן את קפריסין או אלון חזן שמאמן את הנבחרת הצעירה. אין אחד אחר שיפסיק להיות מאמן קבוצה בשביל לאמן נבחרת, והוא כנראה גם לא יתאים. הזכרתי את אברהם גרנט? אמרנו כבר: צריך מאמן לא פנסיונר. גרנט כבר לא מתאים.

שילוב של רוטנשטיינר עם מאמן ישראלי? זה יכול להיות רעיון טוב, אם המאמן הישראלי יסכים לפורמט כזה. מכירים מאמן ישראלי כזה? תשלחו הצעה לאצטדיון ר"ג, ת.ד 3591 או לפקס שמספרו מופיע באתר ההתאחדות לכדורגל.

שחקן נבחרת ישראל ערן זהבי
מתפקד טוב יותר עם מאמנים זרים. ערן זהבי | ברני ארדוב

חלק נכבד מההחלטה מי יהיה המאמן הבא קשורה לערן זהבי. ואין מה לעשות נגד זה. עד שצומח בישראל שחקן בסדר הגודל הזה, עם מספרים ששמורים לגדולים בעולם – 27 שערים ב-29 הופעות אחרונות בנבחרת, קרוב ל-350 שערים בקריירה – כשאת הרוב הוא עושה אחרי גיל 30, צריך לקחת אותו בחשבון.

זהבי פרח בעידן האוסטרי. אפשר לראות שזהבי מתפקד היטב לאורך הקריירה עם מאמנים זרים, פחות עם ישראלים. מצד שני, זהבי צריך לסמן מטרה ולרעוב בשבילה. מבחינה מספרית כבר לא נשארו לו מטרות – הוא השיג כנראה את כולן – אבל יורו זו מטרה אפילו ריאלית, ולשם צריך לכוון את זהבי ואת הדור שישתרך אחריו. אם זהבי יביא את הנבחרת ליורו 2024, בגיל 36, הוא באמת יעבור את שפיגלר, ולא רק במספר השערים בנבחרת.