במאי הקרוב ייגמר חוזה ההעסקה של וילי רוטנשטיינר בנבחרת ישראל. האוסטרי, שעומד על הקווים מהקיץ שעבר, לקח את הנבחרת מאוסטרי אחר, שהיה תחת שרביטו – אנדי הרצוג. באופן כללי, חייבים לומר שהתקופה האוסטרית של הנבחרת היא אחת המהנות שאפשר לזכור. זה קשור כמובן גם לקצב השערים המטורף של ערן זהבי, אבל לא רק: הנבחרת משחקת כדורגל כיפי, לא פחדני, לא מתרפס – כדורגל שכיף לראות. וכשכיף לראות, הקהל מתחבר. וכשהקהל מתחבר, כיף לשחק בשבילו וכן הלאה וכן הלאה. המעגל הזה חי, מזין את עצמו ומייצר תוצאות.
מה שרוטנשטיינר הספיק לעשות בשנה וחצי זה לקחת אותנו אל הקצה. הנבחרת הפסידה בפנדלים את היורו (כיף לספר את זה לעצמנו, תודו). סקוטלנד הפכה ליריבה המרה ביותר שיש, והעימותים מולה נהיו כמו אלה של מכבי ת"א נגד יוגופלסטיקה בסוף האייטיז – כל הזמן הם מחכים בפינה. ברוב הזמן הם גם מנצחים, אבל נראה שבזכות וילי, זה לא בא להם בקלות. בכלל לא.
אז החוזה של רוטנשטיינר הולך להיגמר, ורק מהמחשבה על ועדת האיתור לבחירת מאמן הנבחרת החדש אפשר לקבל חלחלה. הרי בדרך כלל מי שיושבים שם אלה אנשים שנכשלו מקצועית והצליחו עסקנית. כמובן שהצלחה כעסקן זה כישרון שאין לזלזל בו, אבל מה הסיכוי שהבחירה שלהם תהיה מקצועית גרידא?
עוד משהו שעשוי להיות מעיק הוא פסטיבל אייל ברקוביץ'. סביר להניח שבימים הקרובים יתחיל הקמפיין, ואיתו יגיעו הריבים, ההשמצות, הכתבות המפרגנות בגופי התקשורת ומה לא. ואחר כך יגיעו ההתכתשויות מעל גלי האתר עם מועמדים אחרים שחושבים שהנבחרת אולי מגיעה להם ולא לברקוביץ'. כבר היינו בסרט הזה, למי ששכח. וזה סרט לא הכי כיף שיש. אגב, מעלעול באתרי אינטרנט מסוימים במהלך יום רביעי השבוע, אפשר היה לראות שהקמפיין כבר התחיל – ובכל הכוח.
וגם אם זה לא יהיה ברקוביץ' – מי בדיוק יקבל לאמן את הנבחרת? איזה מאמן ישראלי ראוי לפוזיציה היוקרתית הזו? המועמד הנצחי בשנים האחרונות, יוסי אבוקסיס, נמצא במקום שמוביל לליגה א' כרגע. מועמד ראוי וריאלי יותר, כמו ברק בכר, בכלל סגור בחיפה. אז מי יקבל את הג'וב הנכסף, מרקו בלבול? גם לא בטוח, כי בחירה במועמד עם תדמית פרווה יכולה להיות פגיעה רצינית באמון שנוצר בשנים האחרונות בין הקהל לנבחרת.
אז הנה רעיון: תנו לווילי רוטנשטיינר עוד ארבע שנים. לא שנתיים, לא "עד הסתיו". ארבע שנים מלאות. ארבע שנים של הבעת אמון מלא בשיטת המשחק, בשינוי התפיסה שהנחיל, בגישה החדשה שהוא מנסה להביא. ארבע שנים שישדרו לכולם – מהעסקנים ועד השחקנים – פה יש שיטת עבודה. מה כבר יכול להשתבש, שוב לא נגיע ליורו?
במהלך השבוע האחרון רוטנשטיינר דיבר על תהליך התקדמות שנמצאת בו הנבחרת. למרות הסלידה הבסיסית מהמילה הזו, "תהליך" – הוא צודק. כמובן שיהיה עליו לשפר באופן בהול את משחק ההגנה – אי אפשר לחטוף גול בכל משחק, כולל באלה שמתנהלים בשליטה מלאה של הנבחרת – וכמובן שיהיה עליו להתחיל להניח את הבסיס ליום שאחרי ערן זהבי – אבל בדיוק בשביל זה צריך לתת לבנאדם זמן, מרווח נשימה וסביבת עבודה.
לכן, טוב יעשו פרנסי ההתאחדות לכדורגל אם יחסכו את ההוצאות על בורקס ובקבוקי סודה 330 מ"ל לטובת ועדת האיתור. כל עוד יש לכם בהישג יד מאמן טוב, שמצליח לחבר את כל חתיכות הפאזל הלא מתאימות בהכרח שהן נבחרת ישראל – מהשחקנים דרך התקשורת (למעט החיילים של ברקו) ועד הקהל – למה לחפש במקומות אחרים? תנו לווילי עוד ארבע שנים, תגדירו לו יעדים ויאללה צאו לדרך. עד שיש מישהו שיודע להחזיק את כל המבנה המורכב הזה של הנבחרת, חבל להפריע לו.
מה דעתך על הכתבה?