"אני לא יודע, אתם צריכים לשאול אותם", השיב פטריק ויירה כאשר נשאל מדוע מעולם לא הוזמן למלא שום תפקיד בארסנל. לקראת הביקור הראשון כמנג'ר באיצטדיונם של התותחנים, הזכרונות מציפים את הקפטן האגדי של הקבוצה שסיימה את עונת 2003/04, אבל כך גם העלבון. הוא לא ישכח כיצד התקשרו אליו במאי 2018 כדי לבדוק אם הוא מוכן עקרונית להתמנות במקומו של ארסן ונגר הפורש, ועד כמה השיחה הזו היתה קצרה.
ויירה חש שהיא נעשתה רק כדי לצאת ידי חובה – כי הרי אי אפשר להתעלם מדמותו כאשר בוחרים מחליף לצרפתי, אבל הטלפון נועד רק כדי לספק כותרת באתרי האינטרנט, ולא מעבר לכך. זה לא היה נעים, אולם כלפי חוץ הוא מנסה תמיד לשמור על פאסון. "כל אחד צריך ללכת בדרכו. הדרך שלי הובילה אותי עכשיו לקריסטל פאלאס", הוא אומר.
טוב, גם הנשרים לא ראו בו אופציה ראשונה כאשר רוי הודג'סון הוותיק הודיע על עזיבתו. רחוק מכך. תחילה הם ניסו לגייס את נונו, שעשה עבודה יסודית בוולבס, ועדיין לא ידע כי טוטנהאם תפנה אליו בלית ברירה בהמשך הקיץ. לאחר מכן כבר סוכמה העסקתו של לוסיאן פאבר, והחוזה לשלוש שנים המתין לחתימה, אבל השווייצרי המנוסה בחר לסרב ברגע האחרון. רשימת המועמדים כללה גם את פרנק למפארד, וספק אם היו"ר סטיב פריש היה מאושר כאשר נאלץ "להסתפק" בתחילת יולי בפטריק ויירה. עם זאת, בימים אלה הוא מנסה להציג את מהלך העניינים אחרת, כאילו זו היתה האלטרנטיבה המועדפת.
"עשינו בחירה נכונה עם פטריק. הוא עובד קשה, מחוייב וחכם. הוא היה שחקן גדול, מבין את הליגה ומבין אנשים", קבע פריש, ויש לא מעט אופטימיות בקרב אוהדי פאלאס בדרום לונדון. על הנייר, היא נראית קצת מוגזמת לאור התוצאות על הדשא עד כה. הנשרים השיגו ניצחון אחד בלבד בשמונה מחזורים, וזה היה באופן אירוני דווקא נגד טוטנהאם של נונו.
המועדון הזה פשוט רגיל לציפיות שפויות ומציאותיות, וביציעים מרוצים מכך שנרשמו בינתיים שני הפסדים בלבד – אפשר להבין את התבוסות לצ'לסי ולליברפול. מעבר לכך, נותרת פאלאס פייט לא רע, והיא גם מציגה סגנון קצת יותר אטרקטיבי ויוזם בהשוואה לקדנציה של הודג'סון. גם זה משהו שהאוהדים משתוקקים לראות, והם מוכנים להשלים עם איבוד הנקודות במהלך הטמעת השינויים.
"לא צריך לדבר במונחים של טוב יותר או טוב פחות. אנחנו פשוט עושים משהו שונה", הצהיר פריש. הוא לא היה בטוח איזו גישה יביא ויירה, אשר סיום הקדנציה שלו בניס בטונים צורמים למדי בדצמבר האחרון לווה בהשאמות תכופות בתקשורת על כך שאינו מסוגל להקנות לקבוצה זהות כלשהי. ואולי זה אפילו היה צפוי ממאמן שהצהיר בתחילת הקדנציה בריביירה על הרצון "לשלב בין הגישות של ונגר וז'וזה מוריניו".
הוא הרי לא רק הכיר את הצרפתי, אלא גם עבד עם הפורטוגלי באינטר, והיה שותף לתחילת עונת הטרבל ב-2009/10, גם אם עזב לטובת מנצ'סטר סיטי באמצע. יש שיטענו כי הוא גילה גמישות בניס, יש שידברו על הכישלון הטקטי, אבל בשורה התחתונה ויירה הגיע ללונדון כסוג של תעלומה. והוא עדיין תעלומה, למרות שהניסיון הראשוני לשלוט יותר בכדור ולהפעיל לחץ גבוה יותר על היריב.
הודג'סון השאיר את הקבוצה בליגה עונה אחרי עונה בתנאים לא פשוטים, אך הסגנון המשעמם היה מתיש למדי, והיתה ציפיה כי ווילפריד זאהה יספק את כל היצירתיות הנדרשת. אצל ויירה, זאהה נשאר אמנם הקלף החזק ביותר, אולם המשימות ההתקפיות אמורות להתחלק בין שחקנים רבים יותר. בינתיים, זה לא בא לידי ביטוי בהגעה למצבים, ופאלאס כבשה שמונה שערים בשבעה משחקים, אבל לא רק ביציעים יודעים להעריך את הכוונה. "אני נהנה לצפות במשחקים שלנו. זה בדיוק מה שרציתי. אני לא יכול לחכות להצטרף לחברים ולהיות שותף לחגיגה", אמר הקיצוני המוכשר אברצ'י אזה, שמסיים תהליך החלמה מקרע בגיד וטרם שיחק העונה.
אפשר להבין את ההתלהבות הזו, כי ויירה מביא איתו הילה מיוחדת של כוכב גדול – במיוחד באנגליה, במיוחד בלונדון. ונגר היה זה שהמליץ להנהלת התותחנים להחתימו ממילאן על תקן צעיר בעל פוטנציאל, עוד לפני שהמנג'ר קיבל את הג'וב בעצמו. הוא היה הבורג החשוב ביותר סביבו נבנתה ארסנל החדשה והוביל את המהפכה. כך הוא הפך לאליל המונים, ולהעניק השראה עצומה גם לאפריקאים. שייחו קויאטה, סנגלי יליד דקאר, התרגש כמעט עד דמעות כאשר ראה את הגיבור שלו בחדר ההלבשה. "הערצתי אותו מאוד כאשר הייתי נער", הוא אמר על ויירה, אף הוא סנגלי יליד דקאר.
הדיווחים הראשוניים ממתקן האימונים של פאלאס מדברים על מאמן שמדבר עם חניכיו בגובה העיניים. כוכבים גדולים רבים נכשלים כמאמנים בגלל שאינם מסוגלים להשלים עם העובדה כי השחקנים לא מסוגלים להגיע לרמה שלהם, וזו היתה, למשל, הבעיה המרכזית בקריירה של תיירי הנרי על הקווים. ויירה ממש לא חף מטעויות, ובמהלך הקדנציה בניס העביר לא פעם ביקורת פומבית בוטה מדי על השחקנים.
אולי גם במועדון הנוכחי זה יגיע, אבל בשלב זה הוא מנסה בכל כוחו לייצר אווירה נעימה, תוך הקפדה על כללי המשמעת. יודעי דבר מספרים כי חל איסור מוחלט על איחורים לאימונים, והעומס בתרגילי הכושר גדול הרבה יותר בהשוואה לעידן הודג'סון, אבל השחקנים מוכנים לקבל את הכל. בינתיים, הם נהנים לעבוד עם דמות כה חזקה ודומיננטית.
עד מתי זה יימשך? אף אחד לא יודע, ולקצב צבירת הנקודות תהיה חשיבות עצומה, כי הרבה יותר קשה לשדר אידיליה בסגל אם הקבוצה נמצאת בסכנת ירידה ממשית. דבר אחד בטוח – ויירה נחוש לנצל את הצ'אנס שקיבל בבירת אנגליה על מנת למנף את הקריירה שלו. זו ממש לא פסגת שאיפותיו, ולא התחנה האחרונה במסע. הוא מכוון גבוה הרבה יותר, ובונה את עצמו בהדרגה.
הוא רוצה להיות מגוון ככל הניתן, ונסע אחרי סיום קורס מאמנים להשתלמויות אצל אנשי מקצוע שונים בתכלית בליגות שונות – פפ גווארדיולה בבאיירן מינכן, מאוריציו סארי בנאפולי, חורחה סמפאולי בסביליה. בגיל 45, הוא עדיין מאמן צעיר, אך קשה לו להתעלם מכך שאדם צעיר עוד יותר – מיקל ארטטה – כבר קיבל את הג'וב בארסנל, על אף שהוא בילה בה הרבה פחות זמן כשחקן, ומזוהה איתה הרבה פחות באופן כללי.
"זה יהיה מרגש", אמר ויירה על הקרב מול ארסנל, "זה המועדון בו שיחקתי תשע שנים, וזו היתה התקופה הטובה ביותר בקריירה שלי. הגעתי לשם כנער ועזבתי כגבר. אני מחכה לזה, אבל צריך לשים את הכל כדי להשיג את התוצאה". בין השורות, אפשר להבין עד כמה הוא מתגעגע, ועד כמה הכמיהה לחזור חזקה.
פרשנים רבים מסכימים כי עזיבתו של ויירה ב-2005 לטובת יובנטוס החלה את תהליך התפוררות האימפריה של ונגר, כי הוא מעולם לא מצא מחליף ראוי לקשר העוצמתי. עמוק בפנים, הוא מקווה כי שובו יכול גם לסמל את שובה של האימפריה, אבל קודם הוא חייב להוכיח את עצמו במקומות אחרים – וזה אומר, בין היתר, לנסות לנצח את ארטטה ולקרב את סיום דרכו בארסנל, באמצעות הסגנון שימצא חן בעיני האוהדים באדום.
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק
