להציל את המועדון: הרוב השפוי של אוהדי בית"ר חייב לפעול

בתחילת השבוע שודר פרק 14 של סדרת הקאלט המופתית "קופה ראשית" בתאגיד השידור הציבורי. מי שרוצה להימנע מספוילרים, זה הזמן, אבל קשה לחשוב שיש אדם שלא ראה את הפרק עדיין. בכל מקרה, בפרק מסופר על עובד חדש שמגיע לסופר שפע יששכר – ודי קשה לפספס מי ומה הוא: סלולרי עם מדבקה שעליה הסמל של בית"ר ירושלים, כובע לה פמיליה, תיקים במשטרה. העובד החדש, אלירן מוצפי שמו, כמובן מתגזען על ראמזי עבד ראמזי, העובד הכללי הבכיר של הסופר – דמות אדירה שמעולם לא נתנה לעניינים של מוצא, מגדר, דת או השקפה פוליטית לפגוע במחויבות שלה להצלחת הסופר.

אבל הפרק מתפתל, והלב הטוב של ראמזי מצליח לקפל את אלירן, והם הופכים להיות חברים בסופו של דבר (באחת הסצינות הם שרים יחד "שיישרף לכם הכפר" ואלירן מוסיף מיד בתום השורה: "לא שלך, ראמזי"). מה שהורס את הכל אלה כמובן החבר'ה של אלירן מלה פמיליה, שמגלים שיש לו חבר ערבי, מנדים אותו ואז ראמזי מוצא את הדרך להשיב את הגזען הקטן אל הארגון – על חשבון עצמו, כמובן.

הדמות הזו, של אלירן מוצפי, העליבה מאוד את אוהדי בית"ר ברשת. עמוד הפייסבוק "רדיוס לבית"ר" – רעיון יפה שנראה שהוקם על בסיס הבדיחה האיטלקית "פנדל ליובנטוס" (ולפיה במשחק בין פיורנטינה לקליארי – או כל שתי קבוצות אחרות שתרצו ואינן הגברת הזקנה – הוכשל אחד השחקנים במרכז המגרש, והשופט מיד שרק לפנדל ליובנטוס) – פרסם ביום ראשון השבוע פוסט מתקרבן על הדרך האיומה שבה הם מוצגים שוב ושוב.

לכאורה, זה נכון – הסטריאוטיפים הוקצנו בטירוף בדמות הזו. אבל אלירן מוצפי הוא לא "אוהד בית"ר" אלא "חבר לה פמיליה". וגם כשאלירן כבר מתחבר לראמזי, מגיעים שאר חברי הארגון וכופים עליו את חוקיו. הנהי של אוהדי בית"ר השפויים ביום ראשון – ושיהיה ברור, יש מאות אלפים כאלה – על הייצוג שהתקבל ב"קופה ראשית" עוד נראה איכשהו הגיוני, אבל ביום שלמחרת הגיע המשחק נגד הפועל ת"א בבלומפילד והראה מי שורף כאן את הכפר, את הבית ואת המועדון. אוהדים שביקשו לעודד את אחד השחקנים הזרים של הקבוצה, שבעוונותיו הרבים הוא מוסלמי, קיבלו מכות איומות ביציע. עיתונאים צילמו מתא העיתונות, הטלוויזיה ראתה, המשטרה כרגיל מחוץ לאצטדיון, וחברות האבטחה שביציעים יודעות להיות גיבורות רק על מי שמוריד את המסיכה לרגע, אבל מה להן ולמכות מטורפות כאלה.

מודה ומתוודה, עד היום לא שמעתי על מצב שבו אוהדי קבוצה מבצעים לינץ' באוהד אחר של קבוצתם רק כי העז לתמוך באחד השחקנים. אפשר לא לעודד, אפשר לצעוק "חאלס לעודד", אפשר לצאת מהיציע במחאה. ואלה לא היו סתם מכות. באחד האוהדים, חייל קרבי, בוצע לינץ' של 10־15 עבריינים שפוצצו לו את הצורה. כמובן שאלה אותם אנשים שהיו צורחים ומשתוללים (ובצדק) אם אותו חייל קרבי מסכן היה נופל קורבן ללינץ' של 10־15 ערבים בלוד. אוהדת אחרת – עם קביים – חטפה גם היא מכות רצח. הם גיבורים על בחורות עם מוגבלויות, תראו מה זה.

לבית"ר ירושלים, ייכתב כאן שוב, יש מאות אלפי אוהדים. מכל הגוונים, הקשתות, הצבעים, הסוגים וכן, גם הדתות. זו קבוצת הדגל של אחת הערים החשובות בעולם. אבל אם הרוב הגדול, השפוי, שומר החוק, הרוב שלעולם לא ירים יד במגרש כדורגל – גם לא על אוהד של הקבוצה היריבה – לא יתחיל לפעול בצורה אקטיבית וברורה נגד התופעה הזו, זה לא ייגמר.

נראה שאין מנוס: כדי להציל את בית"ר אולי הרוב השפוי יצטרך לנקוט צעד קיצוני. אי אפשר לצפות מאף אזרח שומר חוק להתעמת עם עבריינים, אז אולי מה שנותר הוא דווקא להחרים את המשחקים עד שישתרר ביציעים סדר. עד אז, שיישארו רק לה פמיליה ביציע. שאלה יהיו פניו של הכדורגל הישראלי. שאלה יהיו פני הקבוצה הבכירה של בירת ישראל – עד שמישהו כאן יתעורר, אחת ולתמיד. כי אולי הגיעו מים עד נפש וכבר אין ברירה. לפעמים צריך לבצע ניתוח חירום על מנת להציל את החולה. וזה המצב: תצילו את בית"ר ירושלים, או שהיא תיגמר לכם לגמרי.