יש אדם בכדורגל הישראלי שטוען שהיה בכל צומת בתולדות הענף. אמציה לבקוביץ', שנפטר הלילה בגיל 83, מעולם לא אמר את זה על עצמו, הוא פשוט היה שם.
בגדנ"ע (פעם מועדון הנוער המפורסם במדינה), בנבחרת שנסעה למשחק ההיסטורי בברית המועצות, באליפות הראשונה של הפועל תל אביב מאז קום המדינה, בגביע הראשון שלה, בצמד המשחקים מול ויילס, בניצחון הגדול ביוגוסלביה, במשחקים מול איטליה, בזכייה באליפות אסיה (על אף שחטף זעזוע מוח במשחק הראשון), כקפטן הפועל תל אביב בזכייה בגביע האלופות של אסיה, כבלם היחיד שזכה פעמיים ברציפות בתואר כדורגלן העונה, כמאמן נבחרת הנוער שזכה באליפות אסיה, כעוזר המאמן במונדיאל היחיד בו שיחקה ישראל, כמאמן הראשון שהביא גביע לירושלים, והמאמן הראשון שהביא אליפות לבאר שבע ואפילו המאמן הראשון שבאמת אימן נבחרת זרה. הוא היה שם: מסור אך דעתן, לויאלי אך מרדן, נאמן וביקורתי.
הצל של עמנואל שפר, מליץ היושר של שבתאי קלמנוביץ' ואפילו האיש שפיתח במעבדה של השב"כ ליד שוק הפשפשים את התשלילים שהוכיחו כי אייכמן נלכד. מעל הכול, אמציה היה פטריוט. כשהוא תיאר איך בגיל 18 צעד במוסקבה לצד גדולי הכדורגל הישראלי של שנות ה-40 וה-50, כשמאות יהודים נוגעים בהם, יכולת אינסטינקטיבית לשיר את "התקווה".
לבקוביץ' ז"ל היה צעיר המאמנים וזקן הדעתנים. דעתו על הכדורגל הישראלי הייתה מחמירה. כמי שהסתופף שנים לצד שפר, דעתו הייתה נחרצת. הוא רצה לראות חריצות, מקצוענות, אהבה למקצוע, התעקש שאפשר וצריך להתאמן שלוש פעמים ביום, שנא שחקני כדורגל שניגבו שאריות מהפה עם מפת השולחן, גם אם היה מדובר בשחקנים הטובים בקבוצה. אצלו ניר קלינגר, סמל החריצות, היה כדורגלן העונה. היו לו עימותים קשים עם ראשי הכדורגל הישראלי, הוא שנא חפיפניקיות, קומבינות, פרוטקציה ועסקנות, ולגלג על ראשי המוסד, עד שנחשב תקופת מה לשרוף בענף. כבן זוג של מורה לפסנתר, התמכר לקונצרטים, התעקש על תרבות, הגם שגדל במשפחה קשת יום בשכונת נווה שאנן, לא רחוק מהתחנה המרכזית בתל אביב.
מה שאמציה עשה לבאר שבע, אולי רק רוביק דנילוביץ' עשה. הוא קיצר את הדרך מתל אביב לבאר שבע ב-40 שנה. ככה, להשתחל בין מכבי נתניה, בית"ר ירושלים ומכבי תל אביב, ועוד שנתיים ברציפות? עד אמציה לבקוביץ' לא לקחו פה אליפות שרחוקה מהמרכז ביותר מ-35 קילומטרים.
ואמציה אהב את זה. כשנדרש, נסע לקרית שמונה כדי ללמד כדורגל, עזר לבית"ר ירושלים לעבור ממוטל'ה שפיגלר ללילו עופר, נסע לאמן בבופוטצואנה. בשבילו, ללמד כדורגל היה לא פחות חשוב מלתרגל אותו.
אמציה היה איש שיחה. יכולת לפגוש אותו ולהיגרר לסמטאות מעניינות. היה לו הומור ציני, עקץ היכן שצריך. את הסיפור הבא – אמיתי לחלוטין – הוא סיפר לי לפני 25 שנה, ואני לא שוכח אף מילה. הסיפור על איך באליפות אסיה בסיאול ב-1960 הוא ניסה להתקשר הביתה. בימים ההם היית צריך לבקש מהמרכזייה שתעביר לך את השיחה. מרכזיית המלון העבירה אותו למרכזייה בסיאול, משם העבירו אותו לטוקיו, לסן פרנציסקו, לניו יורק, ללונדון, לירושלים, משם לתל אביב ושם הודיעו לו בצער כי אין תשובה בבית.
בספר שיזמה משפחתו לכבוד יום הולדתו ה-80, כתב עליו פייטן הכדורגל רמי רוטהולץ: "הוא היה מוסד. מעמדו בכדורגל הישראלי היה ללא עוררין. כילד הוא נראה לי דמות מהאגדות. גבוה, רגליים ארוכות, יפה תואר – כמו שנראה אז בלם. לבקוביץ' היה הבלם הכי טוב בארץ. כשאתה מדבר על לבקוביץ' אתה מדבר על מעמד, על סמכות, זו ההילה שהייתה סביבו, זה הלך איתו לאורך כל הדרך. לא ערערו על מעמדו כבלם. הייתה בו סמכות, אוטוריטה, הוא היה קו אחרון, שומר השער".
הוא בהחלט יחסר. יהי זכרו ברוך.
