כאשר מונה רלף רנגניק לתפקיד הראשון שלו בליגה הבכירה, בשטוטגרט ב-1999, הוא פגש את קרסימיר בלאקוב – פליימייקר גאון ואליל האוהדים, כוכב שני בחשיבותו רק לחריסטו סטויצ'קוב בנבחרת בולגריה הנהדרת של שנות ה-90'. בלאקוב שמע את הדרישות של המאמן הצעיר ולא אהב אותן במיוחד. לא התחשק לו לרדוף אחרי שחקני היריבה ללא הכדור, כי הוא ראה את ייעודו בניהול המשחק בלבד כאשר הכדור היה ברגליו. כך התפתח לו במהרה מאבק בחדר ההלבשה, והמשבר הלך והתעצם. בשלב מסוים, הבינה ההנהלה שאין מנוס מלקחת צד, והלכו עם בלאקוב. רנגניק פוטר בפברואר 2001, וזה לא הפתיע איש, מה גם שהקבוצה דורגה אז מתחת לקו האדום.
לא מעוניין לעבוד עם כוכבים ותיקים
עשור חלף עד שהזדמן לרנגניק לעבוד עם כוכב גדול נוסף. כאשר הגיע לקדנציה השנייה בשאלקה במרץ 2011, הוא נדרש למצוא שפה משותפת עם ראול – הגיבור הספרדי שהלהיב את כל גלזנריקשן בעצם הסכמתו ללבוש את המדים הכחולים אחרי שהועזב מריאל מדריד. הציטוטים הראשונים של החלוץ אודות המאמן היו חיוביים, אך היחסים עלו במהרה על שרטון, והדרישות המקצועיות של רנגניק לחלוטין לא הלמו את השקפת העולם של הסקורר הוותיק. באותו קיץ כמעט נטש ראול לבקלבורן, שוכנע להישאר על ידי ההנהלה, ובספטמבר כבר הגיעה העזיבה של רנגניק. הוא היה תשוש וסחוט מנטלית, והסביר: "אין לי אנרגיה כדי לעבוד ולפתח את המועדון".
עוד עשור חלף, ורנגניק חתם במנצ'סטר יונייטד כדי לקבל לידיו את בין היתר את כריסטיאנו רונאלדו ואת פול פוגבה. עד כה, הרקורד שלו עם שחקנים מסוג זה דל מאוד וגרוע מאוד. רנגניק – יש לומר זאת באופן ברור ביותר – לא יודע לעבוד עם כוכבים, וגם לא רוצה לעשות את זה. אין לו שום עניין בכך. בשלהי העונה שעברה, כאשר התנהלו מגעים מתקדמים מאוד למינויו במילאן במקום סטפנו פיולי, הצהיר הגרמני: "אני לא רוצה ותיקים. לא בגלל שהם לא טובים, אלא בגלל שאני מעדיף ליצור ערך חדש ולטפח כישרונות. אני לא רואה היגיון לבנות קבוצה סביב זלאטן איברהימוביץ' וסימון קיאר. זה לא אומר שאני בהכרח צודק – זו פשוט הגישה שלי". ואולי זלאטן כבר בן 40, אבל קיאר רק בן 32 בכושר הטוב ביותר בחייו. בשביל רנגניק, גם הבלם הדני היה זקן מדי, ומילאן בחרה בסופו של דבר להישאר עם פיולי.
"חושב שהוא חכם מכולם"
באנגליה מנסים לפתח כעת התלהבות גדולה וציפיות אדירות סביב המינוי של רנגניק באולד טראפורד. יורגן קלופ מגדיר אותו כ"מאמן הגרמני הטוב ביותר", וההיכרות ביניהם הולכת אחורה עוד ל-2001, אז התייעץ קלופ עם רנגניק לפני שהסכים להפוך ממאמן לשחקן במיינץ. רנגניק אף גילה וטיפח את תומאס טוכל, אשר אפילו שיחק בהדרכתו בקבוצה הזעירה בשם אולם כאשר היא עלתה מהליגה השלישית לשנייה ב-1998. מעטים זוכרים זאת כיום, אבל רנגניק גם היה המועמד המועדף של יורגן קלינסמן לעוזרו בנבחרת גרמניה ב-2004, אך סירב – וכך קיבל יואכים לב את התפקיד, והשאר היסטוריה.
הכל נכון. ההערכה כלפיו עצומה, ובצדק. רנגניק הוא מוח כדורגל פנומנלי, סוג של גורו עבור כל דורות המאמנים הגרמנים שבאו אחריו. הוא הקדים את זמנו, הגה עוד בליגות הנמוכות בשנות ה-90' את שיטת הלחץ הגבוה ששינתה לימים את הנבחרת ואת הליגה כולה. הוא דוגל בכדורגל התקפי סוחף ואינטנסיבי, שאב השראה מזדנק זמאן האגדי אשר קבוצותיו האיטלקיות כבשו וספגו בכמויות, ובקבוצות מסוימות אפילו אסור למסור אחורה באימונים. יכולותיו בזיהוי פוטנציאל השחקנים מדהימות בכל קנה מידה, וספק אם יש באירופה מאמן שמסוגל לקדם צעירים טוב ממנו. ובכל זאת, הוא כבר בן 63, והמועדון הגדול היחיד שהדריך בחייו הוא שאלקה. הקדנציה הראשונה בה הייתה קצרה, והוא נזרק על ידי המנכ"ל רודי אסאואר שטען: "רנגניק חושב שהוא יותר חכם מכולם". הקדנציה השנייה הייתה קצרה עוד יותר.
הצלחה מסחררת בהופנהיים ובלייפציג
היכן הוא כן הצליח באמת? בפרויקטים שמוגדרים על ידי האוהדים הגרמנים כמלאכותיים. ב-2006 הוא חתם בהופנהיים הכפרית של המולטי-מיליונר דיטמר הופ, אשר ניסתה לפלס את דרכה ממעמקים. "לא הייתי מסכים לאמן אף קבוצה אחרת בליגה השלישית, אבל הסמכויות המקצועיות שקיבלתי היו כה נרחבות, עד שאי אפשר היה לוותר על האתגר", הוא נזכר לימים – וחולל נסים ונפלאות בדרך למאבקי צמרת בבונדסליגה. גם התקופה הזו, אגב, אופיינה במריבות לא מעטות עם הופ, ובינואר 2011 עזב המאמן בטריקת דלת כאשר לואיז גוסטבו נמכר מאחורי גבו לבאיירן מינכן.
בקיץ 2012, אחרי שהתאושש מהתשישות המנטלית אליה נקלע בשאלקה, מונה רנגניק למנהל הספורטיבי של הפרויקט השאפתני של רד בול. הוא כלל שליטה על כל הנעשה הן בלייפציג ובזלצבורג, וגם בשלוחות הנוספות של הקונצרן כגון ניו יורק רד בולס. כאסטרטג הראשי, הוביל רנגניק את כל הזרועות להצלחה יוצאת דופן, גילה וקידם עשרות שחקנים אותם רכשה רד בול תמורת סכומים מצחיקים (די להזכיר את יוזואה קימיש שהגיע ללייפציג תמורת 500 אלף יורו, ואת סאדיו מאנה שהוחתם בזלצבורג תמורת 4 מיליון יורו). שיטת משחק אחידה הצריכה מינוי מאמנים צעירים עם הגישה המתאימה, ורנגניק הצטיין מאוד גם בקידומם. הוא לא רצה לאמן בעצמו, אבל עשה זאת פעמיים בלייפציג כאשר לא הייתה ברירה, ב-2015/16 וב-2018/19. ברגע שאותר המאמן הנכון, שמח מאוד רנגניק לחזור לתפקיד ניהולי בלבד, כי זה מה שהוא עושה טוב מכולם. הלחץ של ישיבה על הספסל בזמן המשחקים ממש לא מוצא חן בעיניו.
לא מתאים למועדונים הגדולים
בדרך להצלחה הזו דרש רנגניק מחויבות חסרת פשרות מכל מי שעבד תחתיו. אלה שמכירים אותו מקרוב מספרים על אדם בעל אופי קשה וחסר סבלנות, אשר רוצה שכל רעיונותיו יבוצעו ללא דיחוי. הוא דורש מצוינות מעצמו ומכל הסובבים, ובגרמניה אוהבים לספר את הבדיחה על כך שבימיו בשאלקה אפילו הסביר לנהג האוטובוס כיצד להגיע לאצטדיון. רנגניק מכחיש את הסיפור הזה בתוקף, אבל הוא משקף היטב את הגישה שלו. הוא מעוניין לשלוט בכל הפרטים הקטנים.
מה צריך להעניק המועדון לפרופסור הזה כדי לצפות לתוצאות? שליטה אבסולוטית, שקט תעשייתי, התמסרות טוטלית לרעיונותיו, והבנה כי מדובר בפרויקט לטווח ארוך. זה מה שקרה בהופנהיים ובלייפציג, ואלה הקבוצות שתפורות על רנגניק כי אין להן מסורת, אין גרעין אוהדים שדורש תארים, והמטרה המוצהרת שלהן היא איתור כישרונות צעירים והשבחתם, וגם הקמת אקדמיה מפוארת. תנו את הכלים הנכונים לרנגניק – והוא יבנה לכם אימפריה.
למי הוא לא מתאים? למועדונים גדולים שרוצים תארים כאן ועכשיו, עם מבנה פוליטי פנימי מורכב, המון אגו בהנהלה ועוד יותר אגו בחדר ההלבשה, וקהל חסר סבלנות. שימו שם את רנגניק – וזה ייגמר באסון. לא לחינם מועמדותו מעולם לא נשקלה ברצינות בבאיירן מינכן, לא במקרה הוא קרס פעמיים בשאלקה, ולא במקרה הסתיימו כל הגישושים עם מועדוני צמרת בוויתור הדדי על ההרפתקה. רנגניק היה מועמד לליברפול עוד ב-2011, ושמו קושר לקבוצות גדולות רבות, אך שום דבר לא יצא מזה. מילאן היא רק הדוגמה האחרונה. ולכן, אחרי שעזב את לייפציג, חתם הקיץ רנגניק כמנהל הספורטיבי בלוקומוטיב מוסקבה – לא בדיוק יעד חלומי עבור "המאמן הטוב בגרמניה" לפי קלופו.
ההיפך מהידינק
אוהדי לוקומוטיב זועמים עליו, אגב. בחודשים הקצרים שבילה במוסקבה הספיק רנגניק לבצע שינויים נרחבים בסגל, לזרוק מהקבוצה את הכוכב הפולני הדומיננטי גז'גוז' קריכוביאק שעבר ליריבה הישירה קרסנודר, להדיח את המאמן הפופולרי מרקו ניקוליץ', למנות במקומו את מרקוס גיסדול שמוגדר על ידי המבקרים כבובה שלו, ואז לברוח לאולד טראפורד. הרזומה הזה צורם למדי, אבל לוקומוטיב – מועדון מסובך מאוד ניהולית – לא ממש נכונה לפרויקט ארוך טווח סטייל רנגניק.
מנצ'סטר יונייטד מתאימה, כמובן, אפילו פחות, וזה נכון שבעתיים כאשר לוקחים בחשבון את העובדה כי הגרמני מונה כמאמן זמני עד סוף העונה בלבד. לקחו את האיש שחייבים לרוץ איתו למרחקים ארוכים, והחתימו אותו לחודשים בודדים. קצת קשה להבין את ההיגיון כאן, ורנגניק עצמו סירב לחתום כמאמן זמני בצ'לסי במהלך העונה שעברה כאשר רומן אברמוביץ' חיפש מחליף לפרנק למפארד. הכחולים העסיקו פעם בתפקיד המאמן הזמני את חוס הידינק, והוא דווקא בדיוק האיש הנכון למשימות אלה – הוא מאמן של יחסי אנוש שיודע לשים יד על הכתף של השחקנים ולהפיק את המקסימום מהסגל שעומד לרשותו מבלי לשאוף לשנות אותו. רנגניק הוא ההיפך המוחלט, ולא הייתה לו כוונה להגיע לסטמפורד ברידג'. עכשיו, לפי העיתונאי פבריציו רומנו, הוא השתכנע לעשות זאת באולד טראפורד כי הובטחה לו השפעה נרחבת כיועץ בשנתיים שלאחר מכן, אבל ההגדרה הזו עמומה והזויה במיוחד.
מה הוא יעשה כיועץ?
הרי אם השדים האדומים באמת מעוניינים שתהיה לרנגניק השפעה נרחבת, מדוע הם לא ממנים אותו מראש כמנהל הספורטיבי? מדוע הם רוצים אותו רק כיועץ, ומדוע הוא עצמו רוצה לשמש רק כיועץ? למי הוא ייתן עצות, כיצד הן יתורגמו למעשים, ומה תהיה התמורה שיקבל – כספית ובעיקר מקצועית? היועץ לא מקבל את הקרדיט על ההצלחה, אבל אין לו גם אחריות. אין שום סיבה לקחת גאון כמו רנגניק ולהדביק לו תווית כה זניחה. משהו כאן לחלוטין לא מסתדר לוגית, וזה מתחיל בכך שהגרמני יצטרך להתמודד עם לחץ שמעולם לא חווה בחייו.
בלאקוב, ראול, שאלקה, אסאואר – כל אלה ייראו כמו משחק ילדים כאשר רנגניק יגיע למנצ'סטר. רונאלדו לחלוטין לא מתאים להשקפת העולם שלו, אבל אין לו סמכות להזיז אותו, ובוודאי למכור אותו. על מנת להטמיע שיטת משחק חדשה, דרוש סגל הולם, גיבוי מההנהלה ותוכנית ארוכת טווח. כל אלה חסרים, והציפיות שיוצר הסיקור האוהד בתקשורת רק יחמירו את המצב. אין עוררין על היותו של רנגניק איש מקצוע מבריק, אבל מנצ'סטר יונייטד היא לא המקום הנכון עבורו.
