1. לפני שש שנים בערך, בשיחה על קפה ועוגה, אמר לי ניר קלינגר שחלומו הגדול הוא להיות מנהל מקצועי בנבחרת ישראל, כשסביבו יהיו אנשי מקצוע שכולם עמדו דום מתוח בהמנון כאשר לבשו את מדי נבחרת ישראל. קלינגר עשה אז את התפקיד במכבי שעריים, קבוצה מליגה א', שאלדד פרי המנוח שפך בה כסף כדי לעשות אותה לאימפריה.
קלינגר ראה רחוק: הוא הבין שבעוד 10-20 שנה מי שיקבע מה יקרה על המגרש יהיו המנהלים המקצועיים או הבעלים שיהיו למנהלים מקצועיים, והוא חשב להמציא את עצמו מחדש. ובגיל 50 היה נדמה לו שזו העת להעביר דף וללכת למקצוע הבא. זה לא הצליח לו, ועדת האיתור לא ממש התרשמה, וכשקיבל את משרת המנהל המקצועי בהפועל תל אביב, מהר מאוד מצא את עצמו מחליף את ניסו אביטן וחוזר להיות מאמן, בדיוק כמו שקרה לו בהפועל חיפה לפני כן. הבוסים רואים בו מאמן, ולא לחינם.
לניר קלינגר יש עין עצלה, אבל גם בעין החרוצה ראיתי במפגש ההוא את הניצוץ. הוא איש מקצוע אמיתי, שחי את עבודתו, ורוקח בה את הפריטים שמהם היה עשוי ניר קלינגר: הרבה עבודה, תעוזה, חוכמת רחוב, עלבון כבוש. התנועה המזרחית שעשה לאוהדי מכבי תל אביב בדרבי גמר הגביע או נאום ה"קרעתי שרירים" אחרי הדרבי האחרון היו אמיתיים לחלוטין. קלינגר לא מתחנף למעסיקיו, הוא נעלב באמת. כמו שנעלב מההצעה של מכבי חיפה אחרי שזכה בה בתואר כדורגלן העונה, והלך למכבי תל אביב; כמו שנעלב משלמה שרף שניפה אותו מהנבחרת כי הלך לראות באמצע מחנה אימונים אדי מרפי, כשהחדרים בדן אכדיה לא היו מוכנים, ופרש מהנבחרת; כמו שנעלב כששחקני דרום קוריאה עשו על נבחרת ישראל משולשים בבלומפילד במצב של 0:5, אז הוא שלח אחד לבית חולים ואם לא שריקת הסיום שצצה פתאום, המשחק עוד היה נגמר בשוויון.
ניר קלינגר סיים אתמול את עבודתו בהפועל תל אביב כי הפעם המועדון נעלב יותר ממנו, אבל העיתוי היה רק עיתוי. כבר בתחילת נובמבר הוחלט בהפועל תל אביב כי עומר בוקסנבוים יעבור מעמדת המנהל המקצועי במחלקת הנוער – מלאכה אותה עשה מצוין וקלינגר נהנה ממנה בדמות שחקנים מוכשרים – לעמדת המנהל המקצועי של כל המועדון, ופה כולנו הבנו, כנראה שגם קלינגר, שזמנו שאול. הוא, שרצה להיות הסמכות המקצועית העליונה, מצא את עצמו בעמדה מקצועית נחותה, כי זה לא רק בוקסנבוים, זה גם האחים ניסנוב שלא רואים בפעילותם בהפועל תל אביב פילנתרופיה לשמה, אלא מרגישים שיש להם את הידע המקצועי לנהל את מאמניה.
הניסנובים חשו השבוע שהדחה בשמינית גמר גביע המדינה מול קבוצת מרכז טבלה בליגה הלאומית – תירוץ טוב לקרוא לבני יהודה ככה, אבל בני יהודה היא קבוצת ליגת על שלוקח לה זמן להתאקלם בלאומית – זה עיתוי טוב לומר שלום לקלינגר ולתת לבוקסה להתחיל ולנהל את העסק מקצועית. באופן ממשי: למנות מאמן, לנהל אותו, להכניס דגשים, לשמוע להם. ככה זה עובד בעולם הבעלות היום: כולם רוצים להיות אלי טביב. זה המודל לחיקוי.
ויכול להיות שטוב לקלינגר שזה נגמר. הקהל ברובו הרגיש מרומה, הרגיש שיש לו סגל עם מלא שחקני עבר שלא מסוגל להתמודד עם ההווה, ושאפשר להפיק הרבה יותר מהפוטנציאל. אם לא הניסנובים, יש לי תחושה שהקהל היה מגרש את קלינגר במוקדם או במאוחר. המחאה ביציע של הפועל מתפשטת יותר מהר מאומיקרון.
לאן תלך מכאן הפועל תל אביב? אין לדעת. הסגל שלה באמת מלא בשחקנים שנס ליחם, או בצעירים חסרי מנוע, וצריך עבודת רקיחה מדופלמת כדי למצוא איזון שלפחות ישחיל את הפועל לפלייאוף העליון, כי העולם היום מלא בהפועל חדרות שכבר לא מפחדות משמות, ורוצות גם.
והאירוניה היא שניר קלינגר עף השבוע עם הפועל תל אביב מהגביע, בשלב בו מכבי שעריים הצליחה לעלות.
2. פעם אחרונה שעריים: קובי רפואה מונה אתמול למאמן הפועל תל אביב במקום קלינגר, מי שנתן לו להיות מאמן מכבי שעריים בעונה ההיא, ושניהם העלו אותה בסוף ללאומית. אבל צחוק הגורל הזה, הוא סימן השאלה הגדול: מה הקטע של קובי רפואה עם הפועל תל אביב שהוא חוזר אליה פעם שלישית, למרות שפעמיים הראו לו את הדרך החוצה. ובכלל, למה קובי רפואה שהוא מאמן לא קל, אבל איש מקצוע טוב, מסתובב סביב 3 קבוצות בקריירת האימון שלו, בא והולך. מה מונע ממנו לפלס דרך לעוד מועדונים, לתקוע יתד, לראות עין בעין. שאלה לא פתורה.
כמו אחרי מוטי איוניר בעונת הלאומית, או אחרי אופיר חיים, רפואה אמור להזרים דם חדש להפועל תל אביב. יש לו עין מקצועית מצוינת לשחקנים צעירים, והוא דורש מהותיקים את מה שלא דרשו ממנו כשחקן: לעבוד. יהיה מעניין מה הוא ובוקסה ירקחו בחלון ההעברות הקרוב, כי פיאסקו בתחום הזה והמשחק בפלייאוף התחתון מול בית"ר ירושלים יהיה באמת לאספנים.
כך או כך, מאז עונת הדאבל ב-2010, זו פעם 21 שנכנס מאמן חדש בשערי חודורוב, פעם שלישית לרפואה, פעם שלישית גלידה. כן, 21 מאמנים חדשים ב-11 שנים וחצי. מועדון חולה.
3. זו חוכמה קטנה מאוד להתחיל קדנציה כמאמן – בלי שפה וכמעט בלי אימונים – מול הפועל מרמורק. רק היה חסר שמלאדן קרסטאיץ' יגיד (בגרמנית) שזו קבוצה של ברק יצחקי.
אי אפשר יהיה לנתח את מכבי תל אביב על סמך משחק בבלומפילד מול קבוצה מליגה א' שמתאמנת 4 פעמים בשבוע במגרש קטן, גם אם למאמן שלה לא היו קוראים דוד מרטן אלא לואיס פרננדס. אבל ראו בשפת הגוף של קרסטאיץ' שהוא היה מבסוט מעצמו. כל מה שתכנן במשחק – הרכב, חילופים, סגנון – הלך לו. אחלה משחק אימון. נעבור למאני טיים.
גם מכבי חיפה והפועל באר שבע נהנו מהגרלות נוחות, אם כי באר שבע הייתה צריכה לנסוע בלילה קר עד לנס ציונה כדי לפרק את אחותה החורגת של מכבי תל אביב, שלפני שנה הגיעה עד לחצי הגמר והעונה מתפללת להגיע למבחנים נגד הירידה.
למרות שהיו הפתעות, לא היו סנסציות בסיבוב הזה. שעריים ניצחה קבוצה מפורקת; עם ערן לוי ביום חורפי אין הרבה הבדל בין מכבי יפו למ.ס כפר קאסם; בני יהודה עם יוסי אבוקסיס מועמדת לזכות בגביע גם כקבוצת ליגה לאומית, ולרן בן שמעון יש רקורד עגום מדי של הפסדים לקבוצות נחותות בגביע, אולי כי הוא סומך יותר מדי על הפערים.
בגדול, כמו הפועל עפולה, ולא כמו מ.ס טירה, החוכמה במשחק גביע עבור הקבוצה הנחותה הוא להעביר את ההכרעה לדקות האחרונות. להוביל מהר או "לבוא ליהנות", זה מתכון למפלה צורבת, ואם אין הכנסה סבירה (כמו במקרה של מרמורק), אז זה מאוד כואב. אין הנאה בהתגוננות, אבל לפחות שעוד קבוצה תסבול מהרמה.
מה דעתך על הכתבה?