בימים האחרונים של 2020, במהלך פגרת החורף בליגה הצרפתית, ליון הגיעה להבנות עם מאמן ליל כריסטוף גאלטייה. המעבר אמור היה לקרות רק בסוף העונה והייתה נכונות דו-צדדית לסכם, אבל אז המנהל הספורטיבי ז'וניניו בחר להשהות את המגעים לאור העובדה ששתי הקבוצות התחרו באותה עת על התואר (ליון ניצבה בפסגה והקדימה את ליל בשער אחד ואת פריז סן ז'רמן בנקודה).
ההחלטה ההגונה הזו של כוכב העבר הברזילאי, שרצה לשמור על ספורטיביות מול אחת המתחרות וכמובן לא לערער את קבוצתו עם הכרזה על המאמן הבא בזמן שהיא בפסגה, עלתה למועדון ביוקר. בסוף העונה, כאשר גאלטייה החליט לעזוב את ליל ימים ספורים לאחר האליפות המפתיעה וליון קיוותה לחזור להבנות מסוף דצמבר, המאמן כבר היה סגור בניס. אי-הבנה בפגישה נוספת עם ז'וניניו רק תרמה לבחירתו במועדון מהריביירה.
בלית ברירה, ליון עברה לתכנית ב'. או ליתר דיוק: תכנית בוס.
אחרי חצי שנה, אין דרך אחרת להגדיר את השידוך הזה מאשר כישלון. הרעיונות היפים של פטר בוס לא באו לידי ביטוי בשטח, ז'וניניו המיואש נטש והשאיר אותו חשוף בצריח, ליון קורסת כלכלית וחברתית, ובליגה היא במיקום הכי גרוע שלה מאז ימי ריימונד דומנק ב-1992/93. אז איך הוא עדיין שורד בתפקיד?
לא חצי העונה נטולת ההפסדים עם מכבי תל אביב בליגת העל היא שהובילה את בוס בן ה-57 לאחת המשרות הנחשקות בכדורגל הצרפתי. גם לא התקופה הקצרה בבורוסיה דורטמונד או גמר הגביע והרגעים הטובים בקדנציה בבאייר לברקוזן. אנשי ליון פשוט זכרו היטב איך אייאקס שלו פירקה אותם 1:4 במשחק הראשון בחצי גמר הליגה האירופית ב-2017 (שגם 1:3 של הצרפתים בגומלין לא מחק) והציגה כדורגל אטרקטיבי עם כישרונות צעירים. עם כל הכבוד לתשע השנים ללא תואר, זה החלום הרטוב של ז'אן מישל אולאס כרגע: קבוצה מלהיבה שתלטש יהלומים אותם ניתן יהיה למכור בהמשך.
המטרה הייתה לחקות את מה שעשה ניקו קובאץ' במונאקו, ואחרי ההחמצה עם גאלטייה בחרה ליון ללכת על בטוח. בוס היה חופשי ולא מחוזר. לא תהיה קבוצה שתגיש הצעה טובה יותר. אז אחרי קני טטה וברטראן טראורה שהגיעו מאותה אייאקס של 2017, הפעם היה תורו של בוס. העובדה שהוא גם דובר צרפתית, זכר לימיו כשחקן טולון מ-1988 עד 1991, הקלה את הבחירה בו כמאמן הזר השלישי בסך הכול בתולדות המועדון.
בצרפת זכרו את בוס כשחקן ממושמע ואינטליגנטי. כל אנשי טולון שיבחו אותו והאמינו שהוא האיש המתאים לשקם את ליון. גם נקודת הפתיחה שלו הייתה נוחה. הוא הגיע אחרי ברונו ז'נסיו שסבל מאיבת הקהל, סילביניו הברזילאי שקיבל את התפקיד בשל היותו חבר של ז'וניניו ונותר בהלם עד לרגע שפוטר, ורודי גרסיה שלא התאקלם למרות הצלחה יחסית. בוס היה מינוי של ז'וניניו, קיבל את אישור אולאס ואת ברכת האוהדים. למרות שישה ניצחונות ליגה והמקום ה-13 המאכזב, את האישור (הזמני) מהנשיא ותמיכת רוב האוהדים עדיין יש לו. אבל לא הרבה מעבר לזה.
על הנייר, הכול נראה נהדר בתחילת הדרך. בוס הרצה בתשוקה רבה ומסיבות העיתונאים שלו הצליחו לרתק. באימונים הציג את הדגשים המוכרים שלו: לחץ גבוה, חמש שניות לזכות בכדור מחדש, אינטנסיביות והנעת כדור. כשהליגה החלה, התברר עד כמה היישום לוקה בחסר. הרעיונות שלו לא באמת חלחלו לשחקנים.
במחזור השני ליון סיפקה הופעה מביכה והובסה 3:0 באנז'ה. לאו דובואה, המגן הימני שמונה לקפטן על ידי בוס, נאם בפני השחקנים לאחר מכן בניסיון לאחד את השורות, וזכה ללעג מצד הקפטן הקודם מרסלו. בוס לא אהב את קריאת התיגר על המנהיג בו בחר (בחירה שהכעיסה גם את האוהדים שרואים בדובואה חסר כריזמה וחסר אכפתיות) והדיח מהסגל את הבלם הברזילאי שגם כבש שער עצמי באותו משחק. מאז, אגב, מרסלו מופיע אך ורק בקבוצת המילואים.
שבוע לאחר מכן הובילה ליון 1:3 בבית מול קלרמון בדקה ה-80, אבל איכשהו הצליחה לסיים ב-3:3 ונותרה ללא ניצחון אחרי שלושה מחזורים. הפעם המאמן כבר ביקר את שחקניו פומבית: "ראיתי דברים שלא קורים אפילו בקבוצות עד גיל 12". משם קמה הקבוצה לשני ניצחונות ובפארק דה פראנס היא נראתה נהדר במשך דקות ארוכות, אלא שאז הגיעה הטעות התורנית (מאלו גוסטו הצעיר גרם לפנדל בדקה ה-66) ובתוספת הזמן השלים מאורו איקרדי את המהפך של פריז סן ז'רמן.
חוסר היציבות הזה נמשך. לצד הופעות נהדרות בשלב הבתים של הליגה האירופית, אותו סיימה ליון עם 16 נקודות מתוך 18 וכרטיס ישיר לשמינית הגמר, היו נפילות בלתי מובנות בליגה. בדרבי מול סנט אטיין היה זה השוער אנתוני לופס עם אדום מיותר שהעונש עליו הגיע עם שוויון בתוספת הזמן, שלושה שבועות לאחר מכן יתרון 0:2 בניס בדקה ה-80 הסתיים (בגלל הרחקה מטופשת של טינו קאדוורה) בעוד הפסד בתוספת הזמן (3:2) ובחלוף שבועיים נוספה תבוסה כואבת 4:1 מול ראן של ז'נסיו, כולל ריב על פנדל חסר חשיבות בדקה ה-93.
כך מצאה עצמה ליון במחזור ה-13 עם לא פחות מ-21 שערי חובה. למרות הגנה שכוללת את שוער סגל נבחרת פורטוגל, מגן ימני שכבר קיבל הזדמנות במדי אלופת העולם צרפת, מגן שמאלי בדמות אמרסון ששיחק עם איטליה בגמר היורו רק כמה חודשים קודם לכן, בלם בעל שם ועתיר הישגים כמו ג'רום בואטנג ולצדו בלם נבחרת בלגיה ג'ייסון דנאייר, בוס לא הצליח לייצב את החלק האחורי והקבוצה ספגה כמו שלא ידעה מאז הירידה ב-1982/83. בנוסף, באמצע נובמבר הייתה ליון הקבוצה שמאפשרת הכי הרבה בעיטות למסגרת שלה בחמש הליגות הבכירות. יותר מנועלות טבלה כמו גרויטר פירת, לבנטה או נוריץ'.
גם הסגנון ההולנדי לא הוטמע. לאחר שה-4-3-3 לא עבד, בוס ניסה שינוי קל עם 4-2-3-1 ופשוט לא מצא כנפיים. השחקן היחיד שהרגיש בנוח בעמדת הקיצוני היה קרל טוקו אקמבי, שגם ידע לספק מספרים מצד שמאל. הרכש הנוצץ ג'רדאן שאקירי, שאמור היה להשתלט על הכנף הימנית, רצה בכלל לשחק במרכז, שם יש לבוס את לוקאס פאקטה המצוין וחוסם עוואר. בסוף אוקטובר לבוס כבר נמאס ושאקירי הורד לספסל, כשבחצי עונה יש לו רק שער אחד ושני בישולים.
הניסויים נמשכו עם מעבר לשלושה בלמים בדצמבר, והשינוי הזה הניב ארבע תוצאות תיקו רצופות שהציבו את ליון במקום ה-13. וזו קבוצה שפרט לכך ששלטה בליגה הצרפתית לפני פ.ס.ז' עם שושלת שבע האליפויות בשנות ה-2000, לא סיימה מחוץ לעשירייה הראשונה מאז 1995/96.
למזלו של בוס, הקמפיין האירופי מוצלח עד כה וגם בליגה המצב עוד בר תיקון. אף אחת מהקבוצות (בליגה שאחרי פ.ס.ז') לא באמת ברחה. הפער מהמקומות השני והשלישי עומד על תשע נקודות, ולליון עוד חסר המשחק שפוצץ מול מארסיי ועלה בהפחתת נקודה. "אנחנו לא נסיים במקום ה-13, נתאושש עם בוס ונחזור יחד איתו לטופ 3", הבטיח הנשיא אולאס בריאיון גיבוי ב"ל'אקיפ" שהסתיים עם תפנית של מתן אולטימטום: "פטר הוא עדיין מאמן טוב מאוד, בדיוק מהסוג שחיפשנו. ניתן לו עכשיו חודשיים מלאים, זה לא שיש מאמנים ברמתו בחוץ. הוא בכל מקרה ימשיך עד סוף פברואר".
האמנם? בוס נשאר די בודד במערכה. ז'וניניו עזב כי חש מתוסכל ממדיניות הרכש, כאשר המנכ"ל ונסן פונסו מנע ממנו להוסיף שני מיליון יורו בקיץ על גאטן לאבורד (שבסופו של דבר חתם בראן וכבש בצרורות, כולל מול ליון) והתבטא באחד המקרים ש"מעדיפים להשקיע כסף בבניית חדר מיוחד לטוני פארקר מאשר ברכש". הברזילאי רצה חיזוק מיידי ואילו ליון מעדיפה לחסוך אחרי הפסדים של 107 מיליון יורו וחושבת איך לייצר כסף לעתיד.
בוס זוכה לגיבוי כי הוא היחיד מבין המאמנים בשנים האחרונות שנותן במה לתוצרי האקדמיה (קידם את מאלו גוסטו וקאסטלו לוקבה) אבל עכשיו אולאס חזר להיות מעורב יותר וכבר אין לו את השריון של ז'וניניו. "מבחינת פטר בוס, החרב כבר נמצאת בגובה הראש שלו ובקרוב תגיע לצוואר", טען העיתונאי ונסן דולוק. "לדעתי אין לו דרך להיחלץ מזה. ליון מחפשת מנהל ספורטיבי חדש ובמקביל גם מאמן".
בוס מנסה. הוא סיפק הסברים בריאיונות סיכום חצי העונה, קיבל תמיכה מהשחקנים אותם הוא מחשיב למנהיגים (דובואה, בואטנג ואמרסון) והאוהדים בכלל מפנים את האשמה לעבר אולאס והמנכ"ל פונסו. הם אפילו סימנו את בלם העבר קסאפה על חלקו כמאמן ההגנה. במאמן הראשי הם עוד מאמינים.
אבל לא בטוח שיש עם מה לעבוד. הסגל מוכשר אך לא מאוזן והמצב הכלכלי כאמור לא מאפשר יותר מדי תמרונים, כשאפילו עסקת סרדאר אזמון נסחבת עוד מהקיץ למרות שירדה כבר לסכום של 4 מיליון יורו. חלום הגביע נגוז עוד לפני שהתחיל בגלל התפרעות האוהדים מול פריז FC שעלתה בהרחקה מהמפעל, ובעקבות הלו"ז שהתפנה בחר המאמן להוציא את הקבוצה למחנה אימונים במאיורקה לקראת שובה של הליגה, אבל שם התפרצות קורונה שיבשה את ההכנות למפגש עם פריז סן ז'רמן. שום דבר לא הולך.
גם אם אולאס נתן זמן עד סוף פברואר, איש לא יופתע אם ההכרעה תיפול כבר החודש. ליון תארח כאמור את האלופה שבדרך פ.ס.ז' ביום ראשון ופחות משבועיים לאחר מכן מצפה הדרבי הביתי מול סנט אטיין. פרט לסילביניו שהתפרק תוך זמן קצר עם ממוצע של נקודה למשחק, בוס מציג כרגע את אחוזי ההצלחה הנמוכים ביותר מבין כל המאמנים שעבדו בליון בליגה הראשונה. רק שינוי כיוון מפתיע בתקופה הקרובה יאפשר לו להיחלץ מאימת החרב.
מה דעתך על הכתבה?