הווינר הזה נכנע, אבל לא על המגרש

מאז ומתמיד מאור בוזגלו היה בטופ. כבר כשהיה בן 14 הוחתם במועדון הפאר הצרפתי ליון, ובהמשך הפך לשיאן ההופעות ומלך השערים של נבחרת הנוער בכל הזמנים. אחר כך עבר טלטלות, ממכבי תל אביב בעונת 2008/9 שהסתיימה עם פציעה בצולבת, דרך סטנדרד ליאז' ועד לחזרה להפועל באר שבע ב-2013 שהובילה להתפוצצות, לנסיקה ולהכרה בו כאחד הכדורגלנים הטובים ששיחקו בישראל בשני העשורים האחרונים.

אבל אז הכול החל להשתנות. פציעה קשה שהגיעה בסוף עונתו האחרונה בבאר שבע, החלמה ממנה, ואז, במכבי חיפה כמה חודשים לאחר כן, התמודדות עם אותה פציעה. כך בוזגלו סיים את דרכו במכבי חיפה בלי להשאיר חותם גדול והגיע לבית"ר ירושלים, שם סיים את העונה עם 24 הופעות ו-4 שערים. באופן טבעי, אחרי שנתיים לא פשוטות, המניה יורדת ואיתה גם הביקוש. עבור שחקן שתמיד הוביל, ירידת הערך הזו וההכרה בה היא תהליך לא פשוט. גם המוטיבציה נשחקת במקרה כזה.

העבודה המנטאלית לא פשוטה. בכדורגל דברים משתנים מהר, ולפעמים אין זמן לעכל. בוזגלו סיים שלוש עונות בבאר שבע כשהוא בשיא שלו מבחינה מנטלית, גופנית וכמובן מקצועית ולטש עיניים לחו"ל, ואז הגיעו שתי פציעות שמחסלות קריירה. תחשבו שאתם זוכים בלוטו, מגיעים לדוכן עם הטופס כדי לממש את הפרס ובדרך מאבדים אותו. ועדיין, הוא המשיך להילחם.

כך בוזגלו הגיע לעונתו האחרונה, 2019/20, עם שתי אופציות עיקריות – הפועל תל אביב או חזרה למכבי חיפה, אבל הירוקים התקדמו מאז, והחוזה שהוצע לו היה לעונה אחת בלבד. אפשר היה להבין אותם לאור היסטוריית הפציעות שלו, ואפשר היה להבין גם את השחקן עצמו, שחצה את גיל 30 וחתם לשנתיים בהפועל תל אביב. זה נגמר לא טוב, בלשון המעטה, שילוב של קארמה וחוסר מזל גדול, עונה שהחלה עם היעדרות ארוכה בשל מחלת הנשיקה, הסתיימה עם פציעה נוספת במיניסקוס ואחר כך הגיע הדובדבן שבקצפת – הקורונה.

כן, יש פה גם עניין של קבלת החלטות. המלחמה של בוזגלו הייתה בעיקר נגד עצמו. הוא תמיד היה הכוכב, זה שמוביל, רצה להמשיך להיות כזה בכל מחיר – והסכומים שדרש היו בהתאם. לבית"ר הוא הגיע כמושיע וגם בהפועל תל אביב היה אמור להיות שחקן מרכזי. הציפיות עולות בהתאם, לפעמים באופן לא ריאלי או מותאם למצב.

אולי בוזגלו היה צריך זמן לתהליך אמיתי, מנטלי ובעיקר גופני ומקצועי, וגם קבוצה שתאפשר לו לחזור לעצמו. את זה אי אפשר לעשות עם קבוצה חדשה בכל עונה, כי לאף אחת אין באמת זמן לזה. הרצון להיות תמיד מספר 1 הוא חיובי, אבל במקרה הזה היה בעוכריו. יכול להיות שאם בוזגלו היה מאפשר לעצמו להתפשר, מבחינת סכומים ובחירת קבוצה שרואה בו שחקן מוערך אבל לא מוביל, הדברים היו נראים אחרת. עם פחות לחץ ייתכן שהיה מקבל את הזמן הדרוש לו לחזור לעצמו. מכבי חיפה הייתה זו שבאמת רצתה להחזיר אותו לשורותיה, עזרה לו בשיקום כשחתם אצלה (לאחר הפציעה הקשה בהפועל באר שבע) וכשאותה פציעה הכתה שוב דאגה לשלוח אותו ללונדון למנתח הטוב ביותר. אבל הכי קל להסתכל על הדברים בדיעבד.

בוזגלו תמיד נלחם בביקורות ובפציעות. ביקרו אותו לאורך כל הדרך, וכן – היה שם תמיד את "אבא בוזגלו" ברקע, שידע לספק את אותו רעש תקשורתי. אני, שהיום מתפקדת כסוכנת של בעלי הכדורגלן צליל נחמיה, לאחר שחוויתי עימו את כל הקשיים והתלאות, יכולה להגיד לכם בפה מלא – אף אחד לא ידאג לשחקן כמו בן משפחתו. לכל סוכן יש לא מעט שחקנים ואי אפשר להילחם ולהתאבד עבור כולם, תמיד יהיו כאלה שיידחקו מעט הצידה. לכן, אני ממש לא מבקרת את יעקב. להיפך- הוא השקיע את כל חייו בפיתוח הקריירה של מאור, ולראייה זה הצליח לו. יעקב בוזגלו יכול ללמד את כולנו איך לבנות שחקן, כי הוא טיפח את מאור מגיל קטן, חינך אותו למנטליות הנכונה ולעבודה הקשה. תגידו מה שתגידו – הוא גידל כוכב. נכון, לפעמים הוא היה יותר מדי בפרונט, אבל כשהדברים נוגעים לילד שלך אי אפשר לשפוט.

כשהסוכן הוא בן משפחה הוא יילחם עבור השחקן יותר מכל אחד אחר, אבל, ויש כאן אבל גדול – אותו סוכןמשפחה צריך לדעת להפריד בין שני הדברים ולהיות אובייקטיבי. החוכמה היא לקבל את מצב השוק. גם אם אנחנו לא מסכימים איתו, זו כנראה המציאות. כשאבא או אח של שחקן הוא הסוכן, הוא כמובן בטוח שהוא הטוב מכולם וציפיות השכר בהתאם. המפתח הוא להסתכל על השחקן בהשוואה לשחקנים הקיימים בשוק באותה עת ולנתק את הקשר המשפחתי, להבין שאם אנחנו מדברים עם חמש או שש קבוצות שלא מוכנות לשלם את מה שדרשנו, יכול להיות שזה המצב ואין ברירה אלא לקבל אותו. השחקן תלוי בשוק ולא השוק בשחקן.

הפרישה הזו היא בעיקר סיפור של מלחמה והתמודדות. בוזגלו הוא הדוגמה לספורטאי אמיתי. בעוד שחקנים בדרך כלל משתפים את הרגעים המאושרים, את הגול, את ההצלחה – הוא שיתף את הקהל שלו בקשיים, בהליך השיקום הלא פשוט שחווה פעמיים בהפרש של מספר חודשים, במלחמה שלו וברצון לחזור לשחק. דרך ההתמודדות שלו נתנה השראה להרבה ספורטאים צעירים. בוזגלו הראה לנו את מה שכולנו הספקנו לשכוח בעידן האינסטגרם והרשתות החברתיות – לא כל הנוצץ זהב, כדי להצליח צריך לעבוד קשה.

הסיפור של בוזגלו הוא מראה לכל הכדורגל הישראלי על הכוח שיש לקבוצה מול השחקן היחיד, וזו לא שאלה מי צודק. הקבוצה מנצחת במשאבים, ביכולות. הפרישה שלו מראה לנו את המורכבויות שאיתן שחקנים נאלצים להתמודד מאחורי הקלעים. כנראה שבוזגלו לא יהיה האחרון שאינטרס הקבוצה בא על חשבונו, וזו תופעה מדירת שינה. כדי לקחת את הכדורגל שלנו ברצינות דברים יהיו חייבים להשתנות.

שימו בצד את הפיאסקו שמתנהל סביב משחקי הכיסאות בעמדת המאמן. יש לא מעט שחקנים מצוינים שמתפספסים בגלל סיבות שכלל לא קשורות בהם, ולפעמים גם לא קשורות לכדורגל. שחקנים טובים, שעד לפני מספר חודשים עוד שיחקו בליגות בכירות, מוצאים את עצמם מתגלגלים לליגות נמוכות. בוזגלו בחר לסיים אחרת. כן, יש פה תחושת החמצה, זה יכול היה להיגמר בצורה שונה.

המקרה של בוזגלו צריך להדהד. זהו סיפור על שחקן מצוין שהתפספס, בין היתר, בגלל אובר הביורוקרטיה וחוסר הגיבוי לשחקנים, הוא ממש לא יהיה האחרון. כולנו צריכים לעצור ולחשב מסלול מחדש. הכדורגל הפך להיות פחות עניין של ספורט ויותר של ביורוקרטיות, מלחמות, היעדר דרך, אפס סבלנות. ההפסד הוא של כולנו. כי הקרבה ו-ווינריות קשה מאוד למצוא היום.

ניצן פלד היא סוכנת שחקנים בסוכנות Iscout