1.המבט התמוה של רמזי ספורי אמש לנוכח שליפת הכרטיס האדום מולו, הוא תמצית הניתוק של הפועל באר שבע מהמציאות. שתי דקות קודם לכן, הוא נעץ את מסמריו בקרסולו של אמיר ברקוביץ', בדרך שבה רגלו של ברקוביץ' התעוותה לחלוטין, והוא חיכה בסבלנות עם הכדור בידיו לפסיקת ה-VAR לפנדל. עד כדי כך לא שם לב ספורי שהמטרד התורן – במקרה הזה מכבי נתניה – נמצאת שם, שהוא לא חש שכמעט שלח את ברקוביץ' לחדר הניתוחים.
שריקות הבוז, הנאצות, וההתגודדויות סביב מכוניות ההנהגה, נשמעו כמו הצפירה שמבשרת את כניסת השבת בשכונות החרדיות. ארבעה הפסדים מששת המשחקים האחרונים, כולם מול קבוצות שהראו נוכחות, הם לא צפירה, אלא אזעקה. עם הרכש של מכבי תל אביב, גם המקום השני – הלכאורה מכובד אחרי כמה שנות יובש – נמצא בסכנה. נכון, דני עמוס עצר כמה בעיטות ולבאר שבע היו מצבי כיבוש, אבל די היה לראות את השער הקבוצתי המושלם של מכבי נתניה, כדי להבין מי עובד על המגרש ומי מתבטל בו.
הסיפור של רוני לוי מזכיר – ולא קצת – את הסיפור של אלי גוטמן בבית"ר ירושלים בעונת 2000/01. הקבוצה הייתה במקום הראשון, והייתה במקום השני כשגוטמן קרס בריאותית ופינה את מקומו. הקהל לא סבל את הסגנון ולא את המאמן, וכשזה קורה, אין בעלים או הנהלה או שחקנים שיכולים לעצור את זה.
הקארמה נוראית, ומהמקום הזה קשה גם להתרומם, בין אם רוני לוי יפנה את כסאו או בין אם הבעלים תקשור אותו לשם. בעגה הפחות מכובסת אפשר לומר ש"הסיטואציה מסריחה", או כמו שאמרו אצלנו בשכונה: "גם אם מכבי חיפה לא תופיע עד לסיום העונה, היא תזכה באליפות".
2. אבל גם זה כבר מוטל בספק. נכון, אי אפשר להגיד על מכבי תל אביב שהיא משחקת ומתנהגת כמו אלופה, אבל הליגה הזו כזו הפכפכה, שפה ושם, יכול להתעורר הזיק ואיתו הענק הרדום. עובדה, ג'ורג'ה יובאנוביץ' אחד טלטל השבוע את דרום תל אביב כמו רעש אדמה בקפריסין.
וזה מדהים. אנחנו בינואר, מכבי תל אביב הביאה חלוץ שרק בשבוע הבא יחגוג 23, שהגיע מקבוצה סרבית שהיא לא אחת משתי הגדולות (שגם הן באירופה לא כאלה גדולות), שיש לו רקורד בינלאומי בערך כמו של אבי סטרול והופעה אחת בנבחרת הצעירה – והיציע התנהג כמו אחרי הגעתו של ואלקיר סילבה האורוגוואי לאצטדיון המכבייה בקיץ 1989.
הצמא לפעמים מכריח אותך לשתות נוזלים אקראיים, בלי לאמוד על טיבם, והקהל של מכבי צמא לריגוש. מיטאש גולדהאר שילם השבוע 1.9 מיליון יורו על יובאנוביץ' ופלרטט בחינם עם ערן זהבי, רק כדי להחזיר למכבי תל אביב את הניצוץ. אחרי 8 דקות שהבחור הגמלוני, עם המבט האיביצ'י, הסתובב בבלומפילד וניסה להבין איפה הוא, הוא קיבל את הכדור עם הפנים לשער, ובנגיעה אחת קטלנית, סגר את המשחק.
ואלקיר סילבה מוטט – תרתי משמע – את יציעי המכבייה ב-1989 ולא הגיע אפילו ל-1990, ולכן עוד קשה לתהות על קנקנו של הילד, זולת העובדה, שהוא נושא עימו אבק כוכבים מהסוג ששמור לגדולים ביותר. מזל של מתחילים או קמצוץ מהפוטנציאל? לזה נצטרך לחכות. מה שכן, באאז כזה יכול לעשות לכדורגל הישראלי המדשדש ניסים ונפלאות.
3. בגדול, אני לא כזה מאמין גדול בחלון ההעברות של ינואר. לרוב, עוברים שחקנים מקבוצה לקבוצה בינואר רק כי הם כבר לא יכולים לסבול את מקום שהותם הקודם. יוצאים מן הכלל הם בדרך כלל השחקנים שמשחקים בליגות קיציות (ממרץ ועד נובמבר), ובשבילם ינואר מתנהג כמו שליתר מתנהג יוני, אבל גם לאלה – בוודאי אם לא מדובר בליגה שיוצא לפגרת חורף – אין מחנה אימונים מיוחד, והם צריכים להשתלב בקבוצה שרצה כבר יחד חצי שנה. כאלה שעוברים מקבוצה לקבוצה באותה ליגה, יכולים לשרוד את המעבר, אבל אלה שמגיעים ממדינה אחרת, ספק אם יצליחו להתניע בתנאים האלה.
שחקנים כמו יובאנוביץ' יכולים להיות יוצאים מן הכלל, כי הם הצטיינו בקבוצה שלה, וחווים פה שדרוג מקצועי וכלכלי. ראדה פריצה, רכש ינואר המוצלח האחרון של מכבי תל אביב, הגיע לאחר שסיים עונה ברוזנבורג. ויתכן שפה טמון סוד ההעברות המוצלח של חלון ינואר: לדעת להביא את השחקנים שהמעבר הזה הוא טבעי להם ולא מאולץ, לתשומת ליבם של מכבי חיפה ומאוויס צ'יבוטה.
4. לא יודע אם מכבי פתח תקוה תצליח במסע ההיחלצות שלה מירידה – יש רק 4 מתמודדות, בית"ר ירושלים בתוכן, ויש שני כרטיסים לגיהינום – אבל מי שספק אם תצליח היא הפועל ירושלים. קשה מאוד להישאר בליגה בלי חלוץ מוכח ועם כדורים חופשיים, מסוגננים ככל שיהיו כמו של גיא בדש. העזיבה – כמו גם ההתנהלות איתו – של עידן שמש לאום אל פאחם, מטריפה את הדעת.
יכול להיות שהוא טלטל את המרקם העדין בחדר ההלבשה ויכול להיות שהוא לא הטיפוס הכי נוח בעולם (ואני בספק גדול), אבל הוא כובש שערים, וזה בדיוק מה שקבוצה שמתמודדת על חייה, חייבת. משום מה יש לי את התחושה שלזיו אריה נוח יותר לנהל סגל של צעירים (כולל זרים), שמוכנים לעשות הכל, שיעשו הכל.
לפעמים, שחקנים שכבר עברו כמה וכמה דברים, מתקשים לחזור לעמדות ולעשות לחץ ולהשתגע באימונים על שטח קטן. החוכמה של המאמנים הסיזיפיים, אלה שהופכים חבורת צעירים ליחידה לוחמת, היא לתת גם מקום לאלה שיביאו את הניסיון ואת הטאץ'. נראה שזיו אריה ויתר על החלק הזה, העדיף שקט על ברק, ויכול להיות שבכך ויתרה הפועל ירושלים על חלקה בליגה של הגדולים.
5. צריך לקנות טיפקס גדול במיוחד ולמחוק כל מילה רעה שנכתבה על בני לם בחודשים האחרונים. ההימור על מאמן שמחובר למועדון, שמשחק על תשוקות, ורוצה התקפה, יכול להניב בשבועות הראשונים שערים מגוחכים, אבל ככל שמתקדמים עם הזמן והקבוצה מתחברת, מקבל הכדורגל שלו סממנים של מוצר מבוקש במיוחד. מכבי נתניה אפילו לא במקום שמוביל לפלייאוף העליון, והיא גם הודחה מהגביע, אבל האוהדים שלה חזרו ליהנות, ולפעמים לא צריך יותר מזה.
