תנו לו כבר: למה בעצם לא לתת לברקוביץ' לאמן את הנבחרת בחינם?

נבחרת ישראל נפרדה השבוע מווילי רוטנשטיינר (שימשיך להתפרנס על חשבוננו עד מאי), וכעת מתחיל המרוץ למשרה הנחשקת ביותר במזרח התיכון: לנבחרת זניחה מהשוליים המערביים של יבשת אסיה, שמשום מה משחקת באירופה, דרוש אדם שמעוניין להרוויח לדקת עבודה פי 50 ממארק צוקרברג.

בכל הכנות, אין דבר פחות נסבל מסוגיית מאמן נבחרת הכדורגל. הברברת הבלתי נגמרת, הפרצופים המדושנים של "ועדת האיתור" הפתטית ועמוסת האינטרסים וניחוח העסקנות החריף – וכמובן, הבחירה – כמעט תמיד – במועמד הכי פחות נכון לתפקיד – מדובר בריטואל השנוא ביותר שיש לכדורגל שלנו להציע, הרבה יותר מ"בעיות כלכליות בבית"ר ירושלים".

חשבתם פעם כמה האיוולת הזו עולה לנו? ולשם מה, בעצם? כדי להגיד בחדר ההלבשה "אם יש בעיות, תנו לערן את הכדור ואל תפריעו"? כדי להקפיד להעלות בהרכב את מנור סלומון? למה אנחנו צריכים לשלם על החודשים דצמבר, ינואר, פברואר, אפריל, מאי, יולי ואוגוסט? אין עבודה. אפילו אימון אין. מה צריך, לשבת לקפה עם כמה עיתונאים בחמישי בבוקר, ובראשון בערב לראות אשדוד נגד חדרה ולהגיד שהתרשמת ממספר 21 שעלה מהנוער ושיש לו עתיד? חאלס עם זה כבר.

והנה, השבוע, במקרה, עלה פתרון מעניין: אייל ברקוביץ' הודיע קבל עם ורדיו שהוא מוכן לקחת את אימון הנבחרת. בחינם. "אמיתי?", סירבה אופירה אסייג להאמין. "אמיתי", ענה ברקוביץ'. אמיתי.

והאמת? זה רעיון מצוין. מכמה טעמים. ראשית, אחד מאוכלי הראש הגדולים ביותר סביב משרת מאמן הנבחרת הוא ברקוביץ' עצמו. בכל פעם שמתקרבת עונת הפיטורים/המינויים, ברקו יוצא למסע ציד באמצעות תאגיד התקשורת שמשרת אותו. וזה משתלט על השיח, וזה מתיש לאללה. אז בואו נקנה קצת שקט, למה לא.

חוץ מזה, ברקוביץ' רוצה לעבוד בחינם. המשמעות היא חיסכון כספי מכובד להתאחדות לכדורגל. על פי הפרסומים, רוטנשטיינר השתכר כ־2.5 מיליון שקלים בשנה. כלומר 200 אלף שקלים בחודש שאפשר יהיה להפנות לדברים החשובים באמת שיקדמו את הכדורגל הישראלי – ולא, אנשים רעים שכמותכם, הכוונה היא לא לבורקסים מפונפנים יותר בישיבות של מזכירות ההתאחדות, אלא להשקעה בדור הצעיר. במתקנים, במאמנים, בציוד, בהסעות, בלימודים. יש הרבה תשתיות שאפשר לפתח באמצעות הכסף הזה שייחסך.

עוד סיבה, חשובה אפילו יותר, היא האש של ברקוביץ'. הבנאדם הוא כנראה האוהד מספר 1 של הנבחרת. הוא בטירוף על הנוכחות שלו במדים הלאומיים וזה רק מחמיר ככל שהשנים נוקפות. כשאברם גרנט לא זימן אותו לסגל של קמפיין מוקדמות הגביע העולמי 2006, ברקו השתולל. ומאז רמות האובסס שלו על הנבחרת רק הולכות ועולות. ובאופן כללי ברקו, אף על פי שהתבגר קצת, הוא עדיין אותו לץ חביב ושכונתי שכל מהותו היא קוריוז אחד גדול. על הקווים בנבחרת, עת הוא מגשים את חלומו הגדול באמת, ברקו יהיה אש ותמרות עשן. בהקשר הזה, ברור שעדיף למנות את ברקוביץ' במקום להביא איזה אלון חזן ממלכתי או איזה רן בן שמעון אקדמאי להחריד.

באופן אירוני, האש הסוחפת של ברקוביץ' יכולה לגרום לנבחרת להצליח גם אם יבצע בדיוק את כל אותן פעולות אימון וניהול משחק שביצעו קודמיו. זה בעצם הערך המוסף שהקוסם בדימוס אמור להביא איתו לתפקיד. ברקו עשוי להיות הנכס השיווקי הכי מוצלח של הנבחרת – בטח אם יישאר עם מיקרופון ביד ויוכל לכרסם ראשים להנאתו בימים א' עד ו' כולל.

חוץ מזה, בואו נגיד את האמת, ניסינו כבר מאמן ישראלי, בדקנו את האופציה של מאמן זר – וואללה, לא הלך. בסוף, שוב, הכל נמדד בעד כמה זהבי מצליח להשחיל כדורים לרשת של היריבה – רק שזו בדיוק הייתה שיטת המשחק של גוואנגז'ו R&F הסינית, שגם המאמן שלה מספיק טוב לנבחרת.

וכמובן, היתרון הכי גדול במינויו של אייל ברקוביץ' טמון בכך שאחרי הקדנציה שלו בנבחרת, ארוכה או קצרה, מוצלחת או כושלת, סוערת או משמימה – הוא כבר לא יהיה מועמד לאימון הנבחרת. זה אומנם פחות טוב לרייטינג של כל התעשייה שמתפרנסת מהקמפיינים החוזרים ונשנים שקוראים למנות אותו למאמן, אבל הלו, הציבור עוד עשוי למצוא את עצמו נהנה מהשקט.