1. הקרב על הפלייאוף נגמר בערך במקום שבו התחיל מחדש הקרב על האליפות, ברכש של ג'ורג'ה יובאנוביץ'. במכבי תל אביב התלהבו בינואר 2013 מהרכש של ראדה פריצה, אבל במלוא הריסקפט, אין מה להשוות. יובאנוביץ' הוא מחסל, הוא הורג משחקים. היציאה שלו מהמקום לריבאונד התקפה אחרי ההדיפה אתמול של טבצ'ניק (ליאני באמת דפק את חדרה), הייתה קטלנית.
זה קילר אינסטינקט טהור. הוא נראה לפעמים גמלוני, והשליטה שלו בכדור בסיסית, אבל אין בכל הפעולות המיותרות האלה עניין עבורו. ברגע שבו צריך לשים את הרגל ולשלוח את הכדור לרשת, הוא תמיד ראשון. יובאנוביץ' חיסל אתמול את חדרה בשתי יציאות מהירות מהמקום, ובעצם חיסל את המרוץ לפלייאוף.
חדרה יכולה להיות מרוצה. מעשית היא נשארה בליגה ועשתה את שלה – שוב, עוד עונה בניגוד לציפיות – אבל אם היא תתבונן מי נמצא בין שש הקבוצות שהגיעו לפלייאוף העליון, היא תבין שזה לא מקומה.
לפלייאוף הגיעו שש הקבוצות הכי טובות: השלוש עם התקציב הכי גדול, הפועל תל אביב שהיא תמהיל של שחקנים מעבר לשיא ושחקנים שלפני השיא, ושתי קבוצות שהן הכי תוססות בעיני: מכבי נתניה ובני סכנין, שאחת מהן תשחק כנראה באירופה בעונה הבאה (אלא אם כן הפועל חיפה תדהים ותזכה בגביע). אליהן היה אפשר לצרף את קרית שמונה של עידן דראפיץ' אבל במתיחות שנוצרה שם בין הבעלים למאמן, היה קשה לייצר די נקודות כדי להגיע לשישייה הראשונה.
ערב אתמול הסביר באופן נחרץ את מה שנכתב למעלה: מכבי תל אביב וכל הפלייאוף העליון היו גדולים על חדרה; נתניה והפועל תל אביב ניהלו קרב אדיר, תוסס ומהנה, והצדיקו את מקומן; סכנין – או שמא בירם כיאל – הוכיחו שבמשחקי הרעב, פלייאוף או הישרדות, הם טורפים את הקלפים.
החוכמה בעלייה לפלייאוף העליון היא להשתמש בו כדי להציב מטרות חדשות. לפעמים קבוצות עולות לפלייאוף ומרגישות שהן הבטיחו הישארות. כך היה עם חדרה בעונתה הראשונה בליגת העל ב-2019, כך היה בזמנו עם רמת השרון, או רעננה. העיקר ההשתתפות.
התחושה העונה ששלוש הקבוצות הפחות בכירות בפלייאוף העליון, יקבעו איך ייראה מאבק האליפות, גם ובעיקר כי הן מתחרות (הפועל תל אביב כרגע מחוץ למשחק, בגלל חובות העבר הלא פתורים מול המוסדות הבינלאומיים) על כרטיס לאירופה, ומדובר בקבוצות רעבות לאירופה, ובפלייאוף העליון נאבקים על 30 נקודות שלמות. הכל יכול להיות.
2. לא הרבה קבוצות חוזרות מפיגור 2:0 כשהן עם עשרה שחקנים, בוודאי לא מול מועדון גדול. היו להפועל תל אביב אתמול רגעי קסם שבהם השתמש קובי רפואה, בחוכמה, בעוצמות המהירות של אושר דוידה ועומר סניור, שני מטוסים אנושיים, כדי לפרק את ההגנה הדלילה יחסית של מכבי נתניה. זה דווקא הניב המון החמצות אבל ברגעים לא מעטים היה נראה שהפועל ממוטטת את מכבי נתניה.
ולכן, החזרה של נתניה קסומה כמו כל העונה של בני לם בקבוצה, כי גם במצב של 2:0, עם 10 שחקנים ומול הפועל תל אביב, הייתה תחושה שנתניה מסוגלת לחזור. זו תחושה שמשוייכת לקבוצות מטורפות באמת: בית"ר ירושלים של אמצע שנות ה-90, מכבי חיפה של יוסי בניון, מכבי תל אביב של ערן זהבי, הפועל תל אביב של עונת הדאבל. קבוצות שיכולות להמחיש עליהן את הביטוי "שהן מסוגלות לנצח גם עם רגל אחת ויד קשורה".
נתניה שיחקה עם 10 שחקנים כרגיל, כאילו יש לה 12. הטירוף שבו היא מסתערת ללחוץ על היריב, לחטוף כדור ולהוציא מתפרצות במינימום מסירות ודרך הקווים, זו תמצית המילה "רעב". מעניין איך נראים האימונים שם, בטח מתערבים על פחית XL בכל דקה של האימון. ככה נראות קבוצות משפחתיות, קבוצות שמחות, בלי אגו, ועם תחרותיות בשיא. בני לם הוא לא מאמן העונה, הוא קוסם העונה. למה קוסם? כי הוא גורם לנו לרצות לצפות מדי שבוע בקבוצת כדורגל ישראלית בליגת העל. תודו, זה ממש קסם.
3. מכבי פתח תקוה הבינה אתמול פרט מאוד חשוב: היא בצרות צרורות. סכנין ידעה עוד לפני המשחק כי הסיכויים שלה לא להגיע לפלייאוף העליון הם כמעט אפסיים, וכשהגיעה הבשורה מנתניה, על השערים של יובאנוביץ' ופריצה לרשת הפועל חדרה, זה היה סגור. וכשהגיעה הבשורה על שני השערים המרהיבים של בן ביטון ואדי גוטליב בסמי עופר, גם המקום הרביעי בסיום העונה הסדירה היה מובטח. ועדיין, למרות נפילת המתח, ולמרות שלא הייתה מדהימה, סכנין ניצחה את המשחק, כי יש בה העונה רוח ווינרית שלא הייתה בה שנים, אם הייתה בכלל.
הבעיה היא שבכל הזמן הזה לא הצליחה מכבי פתח תקוה לשחזר את מה שעשתה בשני המחזורים האחרונים, לא ייצרה שער ולמען האמת גם לא ייצרה את התחושה שהיא מסוגלת לכבוש. המתח הכריע אותה, וכל המרוץ התזזיתי הזה למסכי ה-VAR לבדוק כל ספק שעולה בדמיון, רק מוסיף למתח.
מכבי פתח תקוה נראית בפאניקה, המאמן משדר פאניקה, וכך גם הגווארדיה השולטת. ככה לא נשארים בליגה. כשהיא תפגוש את הקהל הגדול של בית"ר ירושלים או את הקהל הנאמן של הפועל ירושלים, זה עלול להכריע אותה. גם לא ברור מה יקרה כשהיא תשחק מול קבוצות משוחררות – וטובות יש לומר – כמו קרית שמונה, הפועל חיפה או הפועל חדרה. מכבי פתח תקוה, על המחאה הפנימית שבה, על מיעוט הקהל, ועם כל הלחץ והאימה ששוררים שם, מועמדת חזק לירידה.
4. 82,684 צופים הגיעו במחזור הקודם למשחקי ליגת העל, שיא חדש, 5,000 יותר מהשיא הקודם, ממוצע של כמעט 12 אלף צופים למשחק. מקבץ של משחקי סולד אאוט בסמי עופר ובלומפילד, מינויו של אליניב ברדה שמילא את טרנר והרנסנס של מכבי נתניה. במחזור הנוכחי יהיה בערך שליש ממה שהיה במחזור הקודם, וזה היה מחזור מותח הרבה יותר.
הסיפור של הקהל פה הוא תנאי המופע: אצטדיון מכניס אורחים, אווירה קסומה, כדורגל סביר – זה תנאי בסיסי. אם זה לא סמי עופר, בלומפילד, טדי, נתניה או המושבה, זה לא מעניין.
אתמול הגיעו לקרית שמונה 420 צופים, פחות ממה שהגיעו שלשום לרמלה למשחק בליגה א'. המשטח היה מזעזע, ולא משנה איזה ענן נשבר סמוך למשחק. הניקוז בקרית שמונה דפוק כבר שנים, המגרש הזה נראה כמו בשנות ה-80, ולשתי הקבוצות אין כמעט קהילה מאחריהן. איזי שרצקי יצר אגם מלאכותי בעיר שאם כבר כדורגל, ליבה שייך לבית"ר ירושלים וג'קי בן זקן יצר אי מלאכותי בעיר שאוהדת או את הפועל או את עירוני.
בשתי הערים האלה האצטדיונים לא מתאימים לרוח התקופה, לא מזמינים, לא מניעים את הסטרטר באוטו. באשדוד עוד רואים או שומעים על איזה תב"ע שיוצאת לפועל, אבל בקרית שמונה? ביום שאיזי שרצקי לא יהיה שם, יהיה באמת שבר ענן.
בהיתי במשטח המכורסם, בכדור שנתקע על שלולית שנוצרה די מזמן ואין לה לאן לחלחל, וריחמתי על מי שעוד חולם שייצא מזה משהו. המנהלת טוענת לנראות, נלחמת עליה, נלחמת על התדמית, ונותנת רישיון למגרשים כאלה. כן, זה יהיה עוול אם קרית שמונה תארח בנוף הגליל, אבל רק ככה יבינו שם שצריך לתת לשופל לעשות את שלו.
מה דעתך על הכתבה?