בשבוע שעבר התמקדתי במערב הפצוע, שהפך לתחרות מי יחזור ובאיזה כושר. במזרח המצב הרבה יותר טוב. הפצועים הבכירים כבר חזרו, הקבוצות הבכירות מתחברות ולא מעט קבוצות רואות בעצמן מועמדות לגיטימיות ללכת עד הסוף. אך בזמן שקבוצות כמו פילדלפיה, מיאמי, מילווקי ולרגעים גם ברוקלין מרשימות מאוד, הקבוצה הטובה ביותר במזרח בחודש וחצי האחרונים היא בוסטון. די בשקט מתגבשת לה עוד קבוצה שכדאי לקחת מאוד ברצינות.
המספרים (נכון ליום שבת) לא מותירים מקום לספק לגבי האיכות של בוסטון בתקופה האחרונה. מאז ה-23 בינואר, תאריך בו מרכוס סמארט חזר מהיעדרות של שבועיים והסגל של הסלטיקס נותר בריא כמעט לחלוטין, בוסטון ניצחה 18 מ-21 המשחקים שלה, כולל כמה ניצחונות מרשימים על יריבות בכירות. הנט רייטינג שלה בתקופה הזאת הוא 15.8, יותר מפי 2 מכל קבוצה אחרת בליגה (במקום השני, אגב, נמצאת מינסוטה). זוהי דומיננטיות יוצאת דופן לאורך זמן לא קצר.
בוסטון מדורגת כרגע רק במקום החמישי במזרח והעשירי בליגה, כי לפני התקופה הזאת המאזן שלה היה שלילי והיא נראתה כמו קבוצה שאבד עליה הכלח. הדיבור על כך שהצמד ג'ייסון טייטום וג'יילן בראון לא עובד כמספרי 1 ו-2 של קבוצה בכירה נשמע אז כעובדה מוגמרת, פרשנים ואוהדים כבר החלו לחפש טריידים אפשריים על בראון וחלקם חשבו על פירוק והרכבה מחדש מאסיביים יותר. המאמן החדש איימה יודוקה לא הצליח לשנות קבוצה שבלונית שהתעקשה להיות בינונית בכל דבר ונראתה בדיוק כמו הקבוצה הסתמית מלפני שנה, זו שאחריה דני איינג' עזב ובראד סטיבנס הפך ממאמן לג'נרל מנג'ר.
מה קרה פתאום? אולי השאלה הנכונה היא למה זה קרה רק עכשיו. הרי בין השנים 2017-2020 בוסטון הגיעה שלוש פעמים לגמר המזרח ונראתה בדרך הבטוחה לשנים ארוכות בצמרת הגבוהה. החודש וחצי האחרונים הם ההמשך של השנים ההן, השלב ההתפתחותי הבא של הסלטיקס. זה מסוג הדברים שאין דרך להסביר עד הסוף, בטח למי שנמצא מחוץ למערכת. קבוצה שלמשך שנה וחצי נראית כמו חיקוי דהוי של קבוצה רצינית, שמוצאת דרכים מקוריות להפסיד משחקים, שלוקה בקבלת החלטות בשני הצדדים, הופכת כמעט ברגע אחד לדבר האמיתי. מדהים כל פעם מחדש לראות איך קבוצה שלמה יכולה לעבור מהפך מנטלי ביחד, איך כל מה שלא עבד לאף אחד פתאום עובד לכולם.
הגנה
מבחינה מקצועית, ניתוח של בוסטון הנוכחית חייב להתחיל בהגנה. בעוד שגם לפני המהפך זו הייתה קבוצת הגנה די טובה, אחריו מדובר בקבוצת ההגנה הטובה בליגה בפער עצום. מאז ה-23 בינואר בוסטון סופגת 101.9 נקודות ל-100 פוזשנים, מרחק של 5.1 נקודות מהשנייה מיאמי. זאת לא נראית כמו חריגה סטטיסטית תקופתית, לבוסטון יש פוטנציאל להיות קבוצת ההגנה הטובה ביותר שהייתה בליגה בשנים האחרונות, לא רק בעונה הרגילה אלא גם בפלייאוף. זו קבוצה שמחויבת להגנה ולוקחת בשיא הרצינות כל פוזשן, אם היריבה מגיעה לזריקה טובה זה אירוע שדורש בדיקה. בוסטון לא לוקחת ריבאונד הגנה בקצב טוב ולא כופה הרבה איבודים, היא פשוט כופה זריקות קשות: היריבות שלה קלעו בתקופה הזאת ב-40.8 אחוזים מהשדה ו-30.9 אחוזים משלוש.
בעוד שלבוסטון יש כמה שומרים איכותיים במיוחד, בראשם מרכוס סמארט שמתפקד השנה כרכז וממרר את החיים לרכזים יריבים, ההצלחה של הגנת הסלטיקס קשורה לעומק שלה. בראון וטייטום הם שומרים נהדרים על שחקני כנף, כאשר השנה טייטום מבצע קפיצת מדרגה כסטופר. אל הורפורד הוותיק ורוברט וויליאמס הצעיר הם שחקני פנים הגנתיים מגוונים שמשלימים חמישייה הגנתית נטולת חסרונות. דרק ווייט שהגיע מסן אנטוניו בדדליין וגרנט וויליאמס שהולך ומשתפר יוצרים כבר שביעייה נטולת חוליות חלשות. אלה השבעה שיקבלו את רוב הדקות בפלייאוף והם לא מותירים ליריבות אף אחד שכדאי לתקוף בעקביות. יש קבוצות עם שניים-שלושה-ארבעה שומרים איכותיים מאוד, אין עוד קבוצה ששבעת השחקנים הבכירים שלה הם כולם שחקני הגנה טובים. ואם זה לא מספיק, אז פייטון פריצ'ארד ודניאל תייס דואגים לכך שגם בקצה הרוטציה יהיו שחקנים שעובדים קשה בהגנה וממעטים לטעות.
השינוי של רוברט וויליאמס
ההגנה של בוסטון החלה למצות את הפוטנציאל העצום שלה לאחר שיודוקה ביצע שינוי מבריק. עד לא מזמן, רוברט וויליאמס היה סנטר הגנתי קלאסי, אתלט אדיר עם מוטת גפיים של 2.27 מטר שמחכה בצבע וחוסם כל מה שמתקרב. אבל וויליאמס התקשה עם חלק מהניואנסים של התפקיד, בעיקר כשלקח חלק בהגנת פיק נ' רול. השינוי של יודוקה היה להזיז את וויליאמס מהמהלך המרכזי ולהפוך אותו לאחראי העיקרי על העזרה. בחודשיים האחרונים וויליאמס שומר על שחקן הכנף הכי פחות מאיים של היריבה ומתפקד כסוג של שחקן חופשי. הוא מרגיש הרבה יותר בנוח בתפקיד הזה. הוא מנצל את האתלטיות שלו כדי להופיע משום מקום בצבע בשביל לחסום או להזיז זריקות, חוש התזמון שלו במצבים כאלה מושלם, הוא שולט הגנתית על כל הצד בו הוא נמצא ומסוגל להשפיע גם על הצד השני, הוא מספיק מהיר וארוך כדי לצאת חזרה לשחקן שלו ולהפריע לזריקה מבחוץ. מאז השינוי וויליאמס הוא אחד משחקני ההגנה החשובים ב-NBA.
השינוי הזה מתכתב עם מגמה מעניינת. אנחנו רגילים לחשוב על שני סוגים מרכזיים של שומרים בכירים: הרים פרוטקטור ששולט בצבע מהסוג של רודי גובר והסטופר שמנטרל כוכבים מהסוג של קוואי לאונרד. אבל בשנים האחרונות יותר ויותר שומרים גדולים משחקים בתפקיד הפרי סייפטי – ממוקמים בעמדת עזרה, מכסים שטחים, סוגרים נתיבי מסירה ומצטרפים לצבע בעת הצורך. מאמנים רבים מעדיפים לשים בתפקיד הזה את שחקן ההגנה הבכיר שלהם, בעיקר אם מדובר בגבוה אתלטי. זה התפקיד ממנו יאניס אנטטוקומפו הפך לאחד משחקני ההגנה הבכירים בעולם, זה התפקיד של דריימונד גרין בהרכבים גבוהים של גולדן סטייט, זה היה התפקיד של לברון ג'יימס בשיאו האתלטי, זה התפקיד ממנו אוון מובלי הופך לדבר ההגנתי הגדול הבא. ההצלחה של רוברט וויליאמס עשויה לשכנע מאמנים נוספים לנסות מהלך כזה עם הסנטרים האתלטיים שלהם.
אך לשם כך צריך שחקן פנים נוסף שיתמודד עם תפקיד הסנטר ההגנתי. בבוסטון מי שעושה את זה הוא אל הורפורד, שחזר לחיים בחודשים האחרונים. ההגנה של בוסטון מרבה מאוד לבצע חילופים אוטומטיים, הורפורד מתמודד בהצלחה מרשימה עם גארדים שהוא מקבל בחילוף. סמארט הוא אולי הרכז הפיזי בליגה ובדרך כלל לא משתלם לנסות לנצל את המיס-מאץ' שנוצר כשהוא מקבל סנטרים יריבים, בטח כשוויליאמס אורב בעזרה. וויט, בעצמו שומר נפלא על גארדים, עשוי להיות היחיד ברוטציה המרכזית של בוסטון שיתקשה באופן עקבי להתמודד עם שחקני פנים יריבים. החילופים של בוסטון גורמים ליריבות להגיע לזריקות קשות, בדרך כלל של הכוכבים שמנסים לנצל מיס-מאץ' שהוא לא באמת מיס-מאץ', ומעלימים כמעט לחלוטין את שחקני המשנה של היריבות.
יודוקה לא נוקשה עם החילופים ונותן לשחקנים שלו להביא לידי ביטוי את התיאום וחוכמת המשחק שלהם כדי להתמודד עם פוזשנים שונים באופן שנראה להם. כשקווין דוראנט התחמם במפגש מול ברוקלין בשבוע שעבר, יודוקה שלח אליו דאבל-טים קבוע, וגם את זה השחקנים שלו ביצעו באופן נפלא, עם רוטציות מהירות ומדויקות שהקשו על הנטס להגיע לזריקות טובות.
התקפה
ההתקפה הייתה הצד החלש של בוסטון בשנה וחצי הגרועות, בעיקר בגלל עודף בידודים של שני הכוכבים וקושי להגיע עד לטבעת. יודוקה הגיע עם רעיונות נכונים, בעיקר שיפור הנעת הכדור, אך בחצי הראשון של העונה נדמה היה שהוא לא משפיע על השחקנים שממשיכים בשלהם. לכן המהפך ההתקפי שבוסטון עברה בחודשיים האחרונים לא פחות גדול מהמהפך ההגנתי. בזמן שהא הפכה מקבוצת הגנה טובה להכי טובה בליגה בפער עצום, היא הפכה מקבוצת התקפה חלשה (מקום 22 ביעילות התקפית לפני ה-23 בינואר) לטובה מאוד (מקום שלישי מאז).
השינויים הגיעו בדיוק במקומות שבוסטון נזקקה להם. היא עלתה מ-22.8 אסיסטים למשחק לפני מהפכת ינואר ל-27 אסיסטים אחריה, ממקום 22 בליגה למקום שביעי, ושינוי דומה התרחש גם באחוז הסלים שנקלעו מאסיסטים מתוך כלל הסלים שלה. פרופיל הזריקות מגלה שב-21 המשחקים האחרונים היא החליפה כארבע זריקות למשחק באיזור הרחוק של הצבע (הנון רסטריקטד) בארבע זריקות באיזור שמתחת לסל (הרסטריקטד) וכ-2.5 זריקות למשחק מחצי מרחק בשלשות. השינוי בפרופיל הזריקות, לצד עלייה באחוזי הקליעה משלוש (שניתן לייחס, בין היתר, לשיפור בהנעת הכדור שיוצרת זריקות נוחות יותר), הוביל לעלייה משמעותית באחוז הקליעה המשוקלל של הסלטיקס: מ-55.6 לפני כן ל-59.2 ב-21 המשחקים האחרונים.
השינוי מתחיל מלמעלה, מהכוכב הראשי. לג'ייסון טייטום יש נטייה לפתוח עונה חלש ולבצע קפיצת מדרגה במהלכה. בשנה שעברה ניתן היה לתרץ זאת במחלת הקורונה, השנה המהפך היה יותר גדול והיכולת הנוכחית של טייטום היא המרשימה ביותר בקריירה שלו. ב-21 המשחקים האחרונים הוא קולע 30.1 נקודות למשחק ב-49.7 אחוזים מהשדה, 38.4 אחוזים משלוש ו-87.6 אחוזי עונשין. אחוז הקליעה המשוקלל שלו הוא 62.8, הרביעי מבין 40 שחקנים עם אחוז שימוש גבוה (מעל 25) בתקופה הזאת. הוא גם מוסר חמישה אסיסטים על 2.5 איבודים, היחס הטוב בקריירה שלו. הוא מגיע הרבה יותר באגרסיביות לטבעת ומזהה מסירות לשחקנים פנויים מוקדם מתמיד, אלה בדיוק השיפורים שהיו חסרים לו כדי להצטרף לליגה של הגדולים באמת. יכול להיות שהוא כבר שם.
ברמה הקבוצתית, זה בעיקר האמון בהנעת הכדור שהשתנה. השחקנים כופים פחות זריקות ומעדיפים את המסירה הנוספת, את החדירה וההוצאה השנייה, את חיפוש המיס-מאץ' שנוצר, את התנועה ללא כדור. בסופו של דבר, אין סיבה שבוסטון לא תיצור מצבי זריקה טובים מהנעת הכדור שלה. כל חמשת שחקני החמישייה הם מוסרים סבירים ומעלה, כולל וויליאמס והורפורד שיודעים לקבל כדור על קו השלוש ולמצוא שחקנים פנויים, ופרט לווייט כל שחקני הרוטציה צברו זמן משותף משמעותי ביחד. סמארט מסתדר מצוין בתפקיד הרכז כי הוא לא צריך לנהל את המשחק לבד, הוא קולע בתקופה הזאת באחוזים הטובים בקריירה שלו. גם הורפורד מצא מחדש את הקליעה מבחוץ וגרנט וויליאמס קולע שלשות בתקופה הזאת ב-44.4 אחוזים.
מבט קדימה
האם בוסטון היא מועמדת אמיתית לאליפות? מומחי הסטטיסטיקה מאתר 538 עונים על כך בכן מובהק, הם ממקמים את בוסטון במקום הראשון בטבלת סיכויי הזכייה שלהם באליפות כרגע. זה כנראה מוגזם מאוד, ורוב הפרשנים ממקמים את הסלטיקס בדרג השני של המועמדות במזרח, מתחת למילווקי, פילדלפיה ומיאמי (ברוקלין היא ישות אקסטריטוריאלית בדירוגים כרגע), בעיקר כי הם לא סומכים מספיק על ההתקפה שלה. אך אם בוסטון היא לא מועמדת בכירה, היא חייבת להיות סוס שחור חזק מאוד.
טייטום ובראון כבר הובילו את בוסטון לניצחונות על יריבות חזקות ולקרבות צמודים עם יריבות מצוינות, סמארט הוא מהשחקנים שבפלייאוף היכולות שלהם הופכות למשמעותיות יותר, הורפורד הוא שחקן פלייאוף מנוסה וחכם, אפילו לווייט יש ברזומה משחק של 36 נקודות בפלייאוף. ההגנה אמיתית, יש לה את הכלים הטובים ביותר להתמודד עם שלל סוגי הסופרסטארים שמסתובבים בליגה. יודוקה חסר ניסיון כמאמן ראשי, אבל מגיע מבית הגידול של גרג פופוביץ' ועושה רושם של מאמן חכם וגמיש שיידע לבצע את ההתאמות שיידרשו כדי להביא לידי ביטוי את העוצמה ההגנתית של בוסטון באופן שונה מול דוראנט, יאניס וג'ואל אמביד, בין היתר. התחושה שלי היא שבוסטון נמצאת במרחק עוד סקורר משני מהספסל מלהצטרף לרשימת הגדולות באמת, אבל בהחלט ניתן לדמיין תסריט בו היא מגיעה רחוק מאוד השנה. הפלייאוף במזרח הולך להיות קשוח ואיכותי.
מה דעתך על הכתבה?