השבוע קיבלנו תזכורת לכך שהדבר הכי מייאש שיש לכדורגל הישראלי להציע הוא לא חוסר היכולת של השחקנים, לא העסקנות שהציפה כל חלקה טובה, לא השיפוט שרובו לא מתאים גם לליגה ג' ולא המפגשים המרתקים לעיני 84 אנשים בין חדרה ללוזונים. אין, באמת שאין, דבר יותר מייאש מרף הציפיות ממכבי חיפה – רף שמוצב באופן קבוע על ידי אוהדי הקבוצה שהשתלטו על חלקים בתקשורת והופכים אותה לעתים לפנזין מתיש מהימים הגדולים בקריית אליעזר.
מכבי חיפה ניצחה השבוע 0:1 את בית"ר ירושלים בחוץ. הירוקים הגיעו למשחק חוץ קשה מול יריבת תחתית לחוצה שחייבת נקודות כמו אוויר לנשימה, כשהם כבר יכולים להריח את הזיעה של הפועל באר שבע ומכבי תל אביב – ששיחקו קודם וניצחו. אם זה לא מספיק, את בית"ר מאמן יוסי אבוקסיס, האיש שיודע להוציא את החשק מכל מה שקשור לכדורגל. במצב העניינים הזה, 0:1 בחוץ – שהחזיר את הפער מבאר שבע ל־4 נקודות וממכבי תל אביב ל־6 נקודות – זו תוצאה מעולה.
האדם הסביר הולך לישון בשני בלילה עם המחשבה על כך שאף שתי הריבות יותר קרובות למכבי חיפה ממה שהן אמורות להיות, הירוקים של בכר עשו את העבודה, והריצה שלהם לתואר נמשכת כסדרה. אבל אז מגיע הבוקר, ומתברר שמכבי חיפה היא קבוצה שלא מספקת את הסחורה, שאת האליפות הזו, גם אם תגיע – ספק אם יזכרו, ובגדול – שהמקום הראשון הוא סוג של נס, שמתקיים רק כי יתר הקבוצות, שאינן מכבי חיפה, הן כלום ושום דבר, פחות או יותר.
והאמת היא שסד הלחצים המאוד לא פרופורציונלי הזה, שכאמור – נקבע בעיקר על ידי אוהדים של מכבי חיפה שעובדים בתקשורת ומכתיבים את דעת הקהל, עושה עוול רק למכבי חיפה. כי עם כל הכבוד, לנצח 0:1 במשחק חוץ קשה מול יריבה כזו, ביכולת לא מרהיבה ולא משכנעת – זה בדיוק מה שאלופה עושה.
זה כל הרעיון. וניצחון מהסוג הזה לא מבטל את הפירוק וההרכבה שהירוקים עשו לליגה לאורך מרבית העונה. נכון, יכולה להישאל השאלה – מה הם שווים בלי אצילי? התשובה, כנראה: עדיין מקום ראשון, עדיין פער של יותר ממשחק מבאר שבע ויותר מ־2 ממכבי תל אביב (מה לעשות, כשמפרקים את הליגה באופן קבוע, נהנים מהפרש שערים מטורף).
ביקורת על מכבי חיפה זה כבר מזמן לא עניין שבשמיים. ולמרות זאת, כדאי לשמור את המוב הזה לרגעים מוצדקים יותר, למשל – אם הירוקים יצליחו לאבד את האליפות (הדי בטוחה, חייבים להודות) – יהיה מוצדק לנעוץ בהם את כל חִצי הביקורת האפשריים. אבל לא סביר להיכנס בקבוצה שמובילה את הליגה במשך חצי שנה, ולבטל בכזו קלות עבודה של מאמן ושחקנים. וזה לא משנה שבלי עומר אצילי מכבי חיפה נראית כמו אשדוד בירוק (ועם תארים!).
בסופו של דבר, כל הרעיון של ליגה הוא 30 ומשהו משחקים שמקטינים את כוחה של המקריות ומגדילים משמעותית את המשקל שיש לעבודה נכונה, התמדה, יכולת ועמידה במטרות. וכמו שאמרו חז"ל מדי שבת ב"שירים ושערים" לאורך עשרות שנים: הטבלה לא משקרת. ובמקרה הנוכחי, הטבלה מספרת סיפור אחד, די ברור וכזה שקשה לערער עליו.
אם מכבי חיפה תצליח להתעלות מעל הציפייה המוזרה של אוהדיה בתקשורת (וגם ביציע) – להביס כל קבוצה כבר במחצית, וברק בכר ימשיך להבהיר לחבר'ה שלו שמה לעשות, לפעמים גם מסיימים בתיקו ועל 0:1 מקבלים את אותו מספר נקודות כמו על 0:5 (גם זו קלישאת "שירים ושערים" אהובה) – הירוקים יחגגו אליפות בסוף העונה. אבל אם הם יתחילו להקשיב לרחוב ולתקשורת, לא נתפלא אם בסוף נבואות הזעם יתגשמו וייצרו מציאות שבה האליפות נודדת דרומה מהכרמל.
מה דעתך על הכתבה?