1. למרות הרצון הגדול של פיפ"א לצמצם את מספר משחקי הידידות ולנצל את חלונות הנבחרות כדי לקיים פעילות בינלאומית רצינית, תפס אותנו חלון מרץ במתכונת הישנה: משחקי ידידות, או כפי שבאמת צריך לקרוא להם: משחקי הכנה. גרמניה מתכוננת לליגת האומות ולמונדיאל, ישראל רק לליגת האומות. העניין הוא שאין שום הכנה במשחק בין נבחרת גרמניה לנבחרת ישראל. אנחנו לא מהווים מבחן לדרג א' באומות ואפילו לא למפגש עם קנדה במונדיאל, בטח לא בהרכב כזה, לבטח בלי מאמן קבע, סתם כסתימה. וככה גם נראה המשחק הזה.
על גדי ברומר נכפה המשחק הזה – מרקו בלבול לא היה מספיק חכם כדי להבין שהוא הבכיר הפנוי שעובד במערכת ועכשיו הוא גם לא במערכת – וזה השפיע על המשחק של הנבחרת. נבחרת בדרג שלישי באירופה שיחקה כמו שמשחקת נבחרת דרג שישי: 10 שחקנים מאחורי הכדור בלי יכולת לעבור את קו מחצית המגרש; חוסר יכולת להניע כדור עד כדי כך שחלק ממסירות הרוחב היו לא מדויקות והפכו להתקפות נגד של הגרמנים, שמניעים כדור בשתיים-שלוש מסירות וגומרים את המגרש; אפס תיאום, שחקנים שלא מתאימים עדיין לרמה הזו, שום קו או דרך כי זו סתימה ולא באמת הכנה למשהו.
זו הייתה הופעה מביכה של נבחרת ישראל, למרות התוצאה הזולה. אין מילה מקלה מ"מביכה". אם היה אפשר לחזור כמה חודשים לאחור, מישהו היה צריך להגיד "לא" להזמנה של גרמניה, גם אם זו גרמניה. עדיף לא לשחק בכלל מאשר לשחק ככה: בלי סגל, בלי שיטה, בלי סגנון, בלי קו מנחה. לא חייבים לשחק אם אין בזה שום ייעוד. עוד ניסיון? מה יזכור תאי בריבו ממשחק הבכורה שלו בנבחרת? שהוא, חלוץ 9, מנסה להשתתף בהנעת הכדור 30 מטר משערו של אופיר מרציאנו? במה זה תרם לו כחלוץ או לנבחרת? ומה עם דור פרץ או מנור סולומון, מתי הם שיחקו בפעם האחרונה, מה יש להם לחפש בנבחרת?
נכון, המשחק הזה הסתיים רק ב-0:2 לגרמניה, לא ב-1:7 כמו בקייזרסלאטורן לפני 20 שנה ויש שיזכירו שעוד החמצנו פנדל בזמן פציעות, אבל בינינו לבין עצמנו: בשבוע שבו איטליה עפה מהמונדיאל, בביתה מול צפון מקדוניה, אנחנו עושים השוואות בין תבוסות לגרמניה. זו אותה צפון מקדוניה שבעשור האחרון היינו מתייחסים לניצחון חוץ מולה בחזקת "את מי כבר ניצחנו?". באותו חודש, לפני 20 שנה, הפועל תל אביב העיפה את פארמה בטארדיני בשמינית גמר גביע אופ"א. וכן, גם המשחק ההוא מול גרמניה היה פחות מביך ממשחק שבו נבחרת ישראל לא מצליחה לעבור את החצי ולא רק בגלל לחץ של היריב, אלא בגלל אי דיוק במסירות פשוטות.
יש ביוטיוב משחק בין איטליה לישראל במוקדמות המונדיאל של 1962. משחק מלא. נגיד זאת כך: חוץ מזה שהמשחק ההוא שודר בשחור-לבן אין הבדל. עברו 60 שנה וישראל לא עוברת את החצי מול נבחרת גדולה. הנבחרת היריבה חוצה את הבונקר הישראלי באותו שטאנץ: הנעה כדור ואז מסירה חדה שחוצה קו הגנה ראשון. בלי איבודי כדור, בהנעת כדור מהירה. אלטפיני, קורסו וסיבורי עשו את זה לישראל לפני 60 שנה, בדיוק ככה. עברו 60 שנה, אנחנו עדיין ב-1962.
2. בדקות האחרונות של המשחק ראינו ניצוץ. על המגרש היו רמזי ספורי, דולב חזיזה, גבי קניקובסקי ויונתן כהן. תשאלו אותי? ארבעה ישראלים מצוינים. כמוהם יש עשרות בכדורגל הישראלי. במשחק הכנה מהסוג הזה – אלה צריכים לשחק, לא כאלה שכבר שיחקו. במשחקים הרשמיים כבר יחליטו מה עדיף, הישן או החדש, כי במשחקי הכנה משחקים עם שחקנים ניסיוניים.
לא הרווחנו כלום מלתת לשוער שבכלל לא היה צריך לשחק (בונים על דניאל פרץ, לא?) לגמור 90 דקות כשהמריאו שלושה שוערים למשחק. סאן מנחם לא פותח במכבי חיפה ואופיר דוידזאדה שחקן הרכב במכבי תל אביב, ועדיין הראשון שיחק 90 דקות (וגרם לפנדל שכולו תוצאה של עייפות מחוסר כושר משחק), והשני לא ראה דקה. ניר ביטון ושון גולדברג, שדווקא לא היו גרועים, הם לא בלמים. אחד קשר והשני מגן (כן, השנה הוא בלם, אבל די עם זה), ובכדורגל הישראלי מתעקשים לא לנסות לשחק עם בלמים. הגיע הזמן לנסות.
לעלות למשחק הכנה – נדגיש כל הזמן את המונח – עם שרידים של הקונספט הישן, זה לא להיות מקובעים – ברומר שינה מערך מלכתחילה – זה לא להעז, זה להגיד בשקט, בחדר, שתיתן לעבור את שני המשחקים האלה ולחזור לנבחרת הנערים. זה בסדר, הוא גם אמר את זה במסיבת העיתונאים, אבל כבר זרקו אותך לבריכה: תשחה בלי מצופים, זה לא ביג דיל.
3. ביום חמישי שיחקה הנבחרת הצעירה מול פולין והחמיצה ניצחון. אתמול גברה נבחרת הנוער על טורקיה 1:3 במשחק שהיה צריך להיגמר בשקט עם שביעייה לזכותה. מדובר בשתי נבחרות טובות יותר מהבוגרת כקבוצות. יוסי בניון חדש בתפקיד, אבל הוא יצטרך לשאול את עצמו למה אצל יילה חוס הנבחרות משחקות כדורגל מהיר, עם מעברים, תנועה בלי כדור, ובעיקר עם הרבה ביטחון, ובנבחרת הבוגרת זה נראה כמו הטלאה של שחקני כדורגל.
בנבחרות הצעירות, לא בוחרים לפי שמות כי לא מדובר על שחקנים שהטביעו חותם, חוץ מליאל עבדה למשל. שם בוחרים לפי מידת התאמה לסגנון ולמשחק. בנבחרת הבוגרת בוחרים נבחרים. ואולי פה טמון ההבדל. כמו שלא כל מאמן שטוב לליגה טוב גם לנבחרת, כך גם לא שחקן שטוב לליגה, טוב לנבחרת. טימו ורנר הוא חלוץ די כושל בצ'לסי – המציאו עליו כבר בדיחות בסטמפורד ברידג' – יש לו העונה שער אחד ב-14 משחקי ליגה. בנבחרת גרמניה יש לו שישה שערים בששת המשחקים האחרונים. למה? כי האנזי פליק החליט שהוא מתאים לדרישות שלו. לא כי הוא השם הגרמני הכי נוצץ, אלא כי הוא מתאים למנשאפט (הקבוצה). בגישה הזו טמון הצעד הראשון לצמצום פערים: לחשוב על קבוצה ולא על אוסף כוכבים.
4. ביום שלישי תהיה פה רומניה, ובחסות האומיקרון/דלתא היא גם תבוא מוחלשת. חשוב לתת לשחקנים שלא שיחקו או משחקים בנבחרת להראות את מרכולתם. בשלב הזה של העונה, כשהלגיונרים הבכירים (זהבי ועבדה) לא עומדים לרשות הנבחרת, אין טעם לעשות חשבון מי משחק בחו"ל ומי משחק בחולון. תנו לקבוצה לשחק, אולי גם נהנה, אולי אפילו ננצח. לפני ארבע שנים ניסה את זה אלון חזן מול אותה רומניה. הפסדנו, אבל מה זה נהנינו.
