בשניות האחרונות של זמן הפציעות, דהר קווין דה בראונה קדימה. הוא האיץ, חלף על פני פאביניו כאילו היה קונוס, ואז שלח ברגלו השמאלית – שאמורה להיות החלשה יותר לכאורה – כדור שטוח מסובב שעבר בין שלושה שחקני ליברפול, צייר פרבולה מוזרה על הדשא והגיע הישר אל ריאד מחרז שמצא את עצמו חופשי ומאושר ליד הרחבה. הוא היה צריך להכריע את ההתמודדות הזו, וביחד איתה את מאבק האליפות כולו, אבל ההקפצה שלו טסה מעל השער של אליסון, ולכן המתח בצמרת יישמר.
אין הרבה שחקנים בעולם – בעצם, האם יש בכלל מישהו? – שמסוגלים להנדס את המהלך הזה בראשם ואז לבצע אותו בשלמות טכנית עילאית, גם בתנאי מעבדה. לעשות את זה אחרי 94 דקות מתישות במשחק הכי קשה של העונה, זמן קצר אחרי שספגת שתי עבירות גסות? זה כבר היה על גבול ההזייה המוחלטת. מצד שני, כל הקריירה של דה בראונה היא סוג של מדע בדיוני. יש משחקים בהם הוא מפגין יכולות כה מופלאות שכל יתר הכוכבים נראים די חובבנים לצידו. ה-2:2 אתמול הייתה דוגמא מובהקת לכך. רוב השחקנים של מנצ'סטר סיטי היו מצוינים לפרקים, אבל דה בראונה היה הרבה יותר ממצוין כל הזמן.
במשחקים כאלה קל לרחם עליו, כי ניכרת תחושה שאין לו עם מי לשחק. גם בקרב השחקנים הגדולים מכולם, אין אף אחד שמבין כדורגל כמוהו, ואז מתברר שהוא מתאמץ לשווא. המסירה הגאונית למחרז לא הפכה לבישול, כי הצרפתי-אלג'יראי לא השכיל לנצל את המצב שהעניק לו. שתי דקות בלבד קודם לכן, היה דה בראונה פנוי לחלוטין באגף השמאלי וכמעט צרח לעברו של ג'ק גריליש כדי לקבל ממנו את הכדור. זה לא קרה – האנגלי החליט לרוץ עם הראש בקיר ולכדרר, וההתקפה הלכה לאיבוד.
כדאי לצפות בשידורים חוזרים של משחקים כדי לעקוב אך ורק אחרי התנועה של דה בראונה. הוא כמעט תמיד פנוי לקבל את הכדור, על אף שזה לא צריך להיות כך – כי הרי היריב יודע היטב שצריך לשמור עליו. הוא פשוט מגלה כי מדובר במשימה בלתי אפשרית. הג'ינג'י יאתר את השטח הפנוי, יתגנב אליו בשקט, יקבל את הכדור, ואז ישלח אותו לשטח פנוי אחר, לשם אמור להגיע אחד מחבריו. הוא מפעיל את הקבוצה שלו ביעילות ובאלגנטיות. הוא גם המוח, וגם הרגליים. וזה גם לא חדש. התרגלנו לכך כבר מזמן. מצפים מדה בראונה לעשות את זה בכל רגע נתון.
היבט מדהים יותר במשחקו של הבלגי הוא הסיבולת שלו. זה כוכב שזהר מעל כולם בנבחרתו ברבע גמר יורו 2020 למרות שהרצועות בקרסולו היו קרועות. באמצע השבוע הוא השלים משחק מעייף במיוחד מול הבונקר של אתלטיקו מדריד ברבע גמר ליגת האלופות, ואף התכבד להבקיע את שער הניצחון המרהיב. זה לא הפריע לו לנוע אתמול בלי הפסקה עד השנייה האחרונה ממש. פניו מאדימות מאוד, והזיעה מכסה גם את השיער, אבל דה בראונה לא סתם רץ – הוא מסוגל לדהור גם עמוק בתוך המחצית השנייה. לא פעם אחת, לא פעמיים. ואי אפשר לקחת ממנו את הכדור כשהוא פותח מבערים. שחקני ליברפול התנצלו בפניו כאשר נאלצו לבצע עליו עבירות, כי הם הרגישו לא נעים לקטוע את המופע המזהיר הזה. דה בראונה סלח להם, ותכנן מיד את המהלך הבא.
בשורה התחתונה, דה בראונה היה ראוי לנצח במשחק העונה. הוא לא רק כבש בעצמו, אלא ייצר מספיק מצבים עבור שותפיו כדי לשים מספיק כדורים ברשת. בעולם המושלם, הוא היה מסיים עם שלושה בישולים לפחות – ואסיסט אחד הוא אפילו חגג באמצע המחצית השנייה, אבל אז ה-VAR הודיע כי ראחים סטרלינג היה בנבדל של מילימטרים. הניצחון לא הגיע כי האלופה הייתה בזבזנית מדי, וגם כי לליברפול יש שחקן מיוחד משלה שמשפיע על משחקים באופן לא שגרתי.
טרנט אלכסנדר ארנולד, עושה המשחק מעמדת המגן הימני, עמד אתמול שוב באור הזרקורים במלוא הדרו, והאדומים בנו שוב את רוב המשחק דרכו. TAA הוא שחקן שונה בתכלית בהשוואה לדה בראונה, ולכן גם המשחק של ליברפול שונה בתכלית בהשוואה למנצ'סטר סיטי. אם תרצו, אפשר להגדיר זאת כך – ליברפול משתדלת לייצר סכנה על ידי הכנסת הכדורים מהאגפים פנימה, ומנצ'סטר סיטי מנסה לעשות זאת באמצעות הוצאת הכדורים מהמרכז החוצה.
אתמול, אל מול מה שניתן להגדיר כסוג של הפקרות מצד שני המגנים של האדומים, התוכנית של גווארדיולה הייתה מובהקת אפילו יותר – שחקניו קיבלו הנחיה ברורה לשלוח כמה שיותר כדורים לשטחים שהותירו אחריהם אלכסנדר ארנולד ואנדי רוברטסון. לשם כך נשלח לאגף הימני גבריאל ז'סוס המהיר, בעוד משמאל פעלו פיל פודן ביחד עם ז'ואאו קאנסלו – מעין תשובה של סיטי לאלכסנדר ארנולד, אבל בדרך קצת שונה, כי הפורטוגלי נוטה לסטות למרכז, ומשמש לעתים קשר נוסף כאשר הכדור נמצא אצל קבוצתו.
הרעיונות של פפ עבדו, ודי להיזכר בהזדמנות הראשונה ליד השער של אליסון, כאשר דה בראונה שלח את ז'סוס לטיול מימין, והברזילאי – חופשי ומאושר – מצא את סטרלינג במרכז הרחבה. גם השער של ז'סוס, ממסירה מזהירה של קאנסלו, חשפה את בעיות הסגירה בהגנת האדומים, וגם את הסכנות ביציאה לנבדל – גם אם ארבעה שחקני יריב נתפסים במלכודת, החמישי עלול לחמוק ממנה. ובכל זאת, זה לא הספיק כי אלכסנדר ארנולד ביצע את העבודה שלו בחלק ההתקפי.
למעשה, דווקא פאביניו, במשחק לא מבריק בסטנדרטים האישיים הגבוהים שלו, אחראי יותר מהמגנים לחורים שנוצרו בעורף. אלכסנדר ארנולד ורוברטסון עשו את המצופה מהם, וללא ההצטרפות התמידית שלהם להתקפות אין לליברפול של יורגן קלופ זכות קיום. סמלי, אם כך, כי בפעם המי-יודע-כמה הם השתתפו ביחד במבצע שהוביל לכיבוש שער קבוצתי לתפארת. מסירה של הסקוטי מצאה את האנגלי ברחבה, ומשם הבישול לדיוגו ז'וטה כבר היה טריוויאלי מבחינת אלכסנדר ארנולד.
וגם אם נדמה היה כי המחצית הראשונה שייכת למארחת שהובילה 1:2, לא שינה קלופ דבר בהפסקה. בדיוק להיפך – שניות ספורות אחרי שריקת הפתיחה למחצית השנייה היה זה אלכסנדר ארנולד שסיפק את הבישול שלפני הבישול, בסגנון דה בראונה. מוחמד סלאח העביר כדור רוחב מושלם לסאדיו מאנה ששלח טיל לחיבורים, והנה לכם השיוויון שהתברר בדיעבד כקריטי. האדומים שאבו מכך ביטחון, וגם אם דה בראונה המשיך להיות השחקן המצטיין והדומיננטי בפער ניכר, גם לאורחת היו שאיפות רציניות לצאת ממנצ'סטר עם כל שלוש הנקודות.
זה לא עלה בידה, ושתי הקבוצות הרגישו אכזבה ושביעות רצון בו זמנית. מנצ'סטר סיטי פיספסה ניצחון אבל שמרה על יתרון נקודה בפסגת הטבלה, ולוח המשחקים שלה במחזורים האחרונים נראה קצת יותר נוח. האתגרים הגדולים יהיו מול וולבס, לידס ו-ווסטהאם במשחקי החוץ, בעוד נגד ברייטון, ווטפורד וניוקאסל אמורה האלופה לקחת נקודות בבית ללא מאמץ מיוחד.
ליברפול לא הצליחה לעקוף את היריבה, אבל חזרה פעמיים מפיגור, שרדה ביום ענק של דה בראונה, ויכולה להביט קדימה באופטימיות. יש לה ארבעה משחקי בית מעניינים מול מנצ'סטר יונייטד (קל על הנייר?), אברטון (עוד יותר קל על הנייר?), טוטנהאם ו-וולבס במחזור האחרון בו ייזכרו כולם בשער של דיבוק אוריגי בזמן הפציעות מול הזאבים בסיבוב הראשון. כמו כן, יהיה גם קרב מול אסטון וילה של סטיבן ג'רארד, שעשוי להיות פיקנטי ביותר.
וזה מצוין, כמובן. המירוץ חי וקיים, ועל כך צריך לומר תודה למחרז שבזבז את האסיסט של דה בראונה. מבחינת הצופים הנייטרלים, זה היה מבורך בהחלט.
