הערב (שבת, 19:30, ספורט2) עלולה בורוסיה דורטמונד לשמש תפאורה במשחק ההכתרה של באיירן מינכן. האלופה תחגוג תואר עשירי ברציפות, ולצהובים-שחורים נותר להתרפק על הזיכרונות של מה שקרה לפני עשור בדיוק. ב-21 באפריל 2012 הם ניצחו את בורוסיה מנשנגלדבאך 0:2 והבטיחו מתמטית את האליפות האחרונה שלהם, שני מחזורים לפני תום העונה.
איבן פרישיץ' נגח במחצית הראשונה לרשת את הכדור החופשי שהגביה לעברו מרסל שמלצר. אחרי ההפסקה, בישל רוברט לבנדובסקי – בעונתו הראשונה כשחקן הרכב בדורטמונד – במסירת עומק עדינה את השער השני של שינג'י קגאווה. האושר של 72 אלף האוהדים המקומיים ביציעי וסטפאלנשטדיון לא ידע גבול, והחבורה של יורגן קלופ הגנה בסטייל על הכתר בו זכתה שנה קודם לכן. מרקו רויס, שלבש את המדים הלבנים של גלדבאך, בא לברך את חבריו לעתיד אחרי שריקת הסיום. דורטמונד אף הוסיפה וניצחה בשני המשחקים שנותרו לה עם לא פחות מ-9 שערי זכות, ובטבלה הסופית דורגה 8 נקודות שמנות לפני היריבה הבווארית האדומה.
הרבה בירה נשפכה באותו יום קסום לפני עשור, חלק גדול ממנה על קלופ, והיו"ר האנס-יואכים ואצקה נאם נרגשות: "לא ציפיתי שנוכל לשמור על התואר. הקבוצה הזו מפתיעה אותי פעם אחר פעם, ועושה עבודה פנטסטית באופן יוצא דופן. אנחנו נמצאים בתוך ניסוי מרתק ביותר, ואין לנו מושג מתי הוא יסתיים. אי אפשר אפילו לתאר את מה שהקבוצה הזו עשתה. זה מדהים". קגאווה, שהגשים זמן קצר לאחר מכן את חלומו ועבר למנצ'סטר יונייטד, התפייט: "מעולם לא הייתי שמח יותר. שום דבר לא יכול להתעלות על זה".
טבעי לתהות כעת, בחלוף עשור, כיצד מתמודדת דורטמונד עם העובדה כי היא לא ממש מצליחה לתת פייט לבאיירן במשך זמן כה רב. בכל התקופה הזו, רק בעונת 2018/19 היה לדורטמנוד סיכוי אמיתי לסיים את הבצורת ולהדיח את באיירן מהפסגה, אבל היא הובסה בקלאסיקר במינכן 5:0 באפריל, וסיימה בסופו של דבר במקום השני על חודן של שתי נקודות. מעבר לכך, הפער המינימלי בין השתיים עמד על 10 נקודות ב-2016. בסיכום המצטבר של המאבק, אפשר לומר שזה לא כוחות, אבל חשוב להיזכר בהתבטאויות של ואצקה כדי לראות את האירועים מהזווית הנכונה.
עד העידן הנוכחי, מעולם לא זכתה באיירן באליפות יותר משלוש שנים ברציפות. הבונדסליגה הייתה תחרותית מאוד, למרות שהבווארים תמיד היוו בה גורם מרכזי ודומיננטי. במשך עשורים, לא ניתן היה לחזות את תוצאת המאבק בצמרת בתחילת העונה, והעסק היה פתוח – גם אם באיירן השכילה להניף את הצלחת 21 פעמים נכון ל-2021. ובכל זאת, גם אחרי הזכייה הסנסציונית באליפות ב-2011, לא חשב יו"ר דורטמונד שהקבוצה מסוגלת לשחזר ולהעצים את ההישג. הוא עדיין החשיב את עצמו לאנדרדוג, הצהיר שהתואר הוא תוצאה מדהימה, וגם קבע שאינו יודע מתי "הניסוי" הזה יסתיים. או בתרגום חופשי – לא היה לו ספק שהסוף יגיע, ובאיירן תשתלט בחזרה על המקום הראשון.
מדוע, בעצם? ראשית, כי דורטמונד לא רגילה לזכות באליפויות. הצלחת ב-2012 הייתה החמישית בלבד במספר. יתרה מזו, בורוסיה חיכתה עד 1995 כדי לזכות באליפות בונדסליגה לראשונה בתולדותיה, וזה נתפס אז כשבירת המסורת הלוזרית. כל אוהד דורטמונד שהיה מבוגר מספיק אז, זוכר כיצד סיקרו בתוכנית הטלוויזיה המרכזית את ההכנות של הצהובים-שחורים למחזור האחרון. "מחר זה יקרה, אנדי. מחר", אמר הקריין כאשר הופיע אנדי מולר על המסך. וזה קרה. המתנה של יותר מ-30 שנה תמה, ובורוסיה אף שמרה על הכתר ב-1996, והמשיכה לזכייה בליגת האלופות ב-1997. מה קרה אחר כך? המאמן אוטמר היצפלד גויס לשורות באיירן, כמובן.
האליפות השלישית של דורטמונד הגיעה ב-2002, וזה מביא אותנו לנקודה החשובה השנייה. התואר ההוא היווה לכאורה פרס על התנהלות בזבזנית, ואף גרם להעצמתה. כתוצאה מכך, הגיע המועדון הגאה לסף פשיטת רגל, והיה במרחק נגיעה מקטסטרופה אמיתית. ואצקה, שהיה בעצמו אוהד בקיר הצהוב, עזב אז את עסקיו כדי להתמנות ליו"ר ולהנהיג שינוי דרמטי שהציל את אהבת חייו מקריסה מוחלטת. מובן מאליו כי הוא רואה זאת לנגד עיניו כל יום, והמשימה העיקרית שלו היא להבטיח איזון תקציבי ושגשוג כלכלי. גם האוהדים רואים זאת כך. הם ישמחו מאוד לזכות בתארים, כמובן, אבל זו לא המטרה מספר אחת עבורם – ולעולם לא תהיה. האוהדים חשדנים כלפי החתמות יקרות ומבינים את הצורך למכור את הכוכבים במחיר גבוה. הם גם ממש לא אהבו את נהירת התיירים לאיצטדיונם בתקופת קלופ. "זה מה שקורה בריאל מדריד ובברצלונה – שם המשחקים מיועדים לתיירים", הם אמרו.
וזה מביא אותנו לנקודה השלישית – דורטמונד היא ההיפך מריאל ומבארסה, והיריבות שלה עם באיירן אולי נקראת קלאסיקר, אבל ממש אין לה מסורת של קלאסיקו. בשנות ה-70', היריבה המרכזית של באיירן בצמרת הייתה בורוסיה מנשנלגדבאך. בשנות ה-80', החליפה אותה המבורג, ואז באה פ.צ. קלן. לאחר מכן, היריבה המרכזית הייתה ורדר ברמן של אוטו רהאגל. בסוף המילניום הקודם ובתחילתו של הנוכחי, הייתה זו באייר לברקוזן – תחילה עם כריסטוף דאום ואז עם קלאוס טופמולר. דורטמונד הייתה היריבה למשך כמה שנים באמצע שנות ה-90', ואז היריבות התבססה והתעצמה רק כאשר קלופ הוביל אותה לשתי האליפויות שלו. אז גם החלו להשתמש בתדירות גבוהה במונח "קלאסיקר".
למעשה, היריבות המתוקשרת בין באיירן לדורטמונד, אותה נהנים הגרמנים לשווק בהצלחה לא מבוטלת ברחבי העולם, מתקיימת מאז 2010. בתחילתה, היא הייתה ייצרית במיוחד, וסיפקה רגעים בלתי נשכחים, כמו החגיגה של הבלם נבן סובוטיץ' אל מול פניו של אריאן רובן שהחמיץ פנדל בגמר הגביע הגרמני. מבחינה בינלאומית, היא הגיעה לשיאה בגמר ליגת האלופות בוומבלי ב-2013, אשר הוכרע על ידי רובן ששמח מאוד לסתום לכל המלעיזים, ועל הדרך גם לסובוטיץ', את הפה. אבל, באופן אירוני ופרדוקסקלי במיוחד, רוב שנותיה של היריבות הזו מתנהלות כאשר השליטה של באיירן מוחלטת.
לכן, לא נכון להגדיר את דורטמונד ללוזרית, ואוהדיה ממש לא רואים אותה ככזו. בדיוק להיפך – היא ראויה להערכה אדירה בזכות היכולת לשמר את המותג של קלאסיקר ולהפוך את שני המפגשים מול באיירן למשחקי העונה – שנה אחרי שנה – למרות שבפועל אין לכך הצדקה במציאות. מאז עזיבתו של קלופ ב-2015, אפשר להגדיר את היריבות הזו כמדומה, אבל בתודעה הקולקטיבית היא חיה ובועטת – ועל כך מגיעים להנהלת דורטמונד שבחים אדירים.
אז גם העונה לא יזכו הצהובים-שחורים באליפות, ובשבת הם אף עשויים לראות את באיירן מניפה את הצלחת אחרי המפגש הישיר ביניהן, אבל תדמיתית המאבק נמשך ביתר שאת. דורטמונד כבר הצליחה להחתים את ניקלאס זולה מבאיירן בהעברה חופשית, וזה ניצחון פסיכולוגי לא מבוטל. לפי הדיווחים, היא אף עשויה לרכוש מפרייבורג את בלם העתיד של הנבחרת, ניקו שלוטרבק, אשר היה עד לא מכבר בדרך לבאיירן לדעת כל הפרשנים בבוואריה. אם אכן כך יהיה, ירשום ואצקה ניצחון תודעתי נוסף על האלופה.
בסופו של דבר, יבוא יום ודורטמונד תנצל טעויות של הנהלת באיירן ותזכה באליפות המיוחלת, אבל זה לא הדבר הכי חשוב מבחינתה. כל עוד היא ממשיכה להתנהל נכון מבחינה כלכלית, מציגה כדורגל נאה ומהנה, וממשיכה לשדר על אותו גל עם היציעים, האוהדים יכולים לסבול את רצף האליפויות של באיירן ואת העובדה כי הכוכבים הבולטים רואים בה בדרך כלל רק תחנת מעבר וקרש קפיצה. האוהדים לא מסתכלים על מינכן, אלא על ברמן, שאלקה והמבורג ששקעו בליגה השנייה. אלה לא שנים טובות לאימפריות הגרמניות, אבל דורטמונד ממשיכה לשגשג בצמרת הגבוהה. זה הדבר העיקרי. ועכשיו, אם אפשר בכל זאת להרוס לבאיירן את החגיגה, זה יהיה מבורך מאוד.
