הכדורגל המודרני מעורר יאוש בקרב אוהדיו הוותיקים. המשחק הפך מושחת ומנוכר. כסף מלוכלך מציף את הליגות. בעלים מפוקפקים מלבינים הון ואת התדמית שלהם. שחקנים רודפי בצע וסוכניהם מנהלים משא ומתן ומכירות פומביות בתקשורת. ראשי מועדונים חסרי אחריות מוכנים להרוס את הליגות המקומיות בשביל טובתם האישית. אופ"א ופיפ"א מופקדות על המשחק, אבל התחושה היא שמזמן אין על מי לסמוך. השנה ייערך לו מונדיאל באמצע החורף, ויזכיר לכולנו איך כמה פקידים, פוליטיקאים ואנשי עסקים הסכימו להרוס מסורת נפלאה בשביל בצע כסף. הבושה אבדה.
במציאות כזאת, המחווה של אוהדי ליברפול לכריסטיאנו רונאלדו השבוע היא רגע של אור. והרי כולנו כבר ציניים, סולדים משמאלץ, לא מתרשמים בקלות מאוהדי כדורגל שלפעמים אוהבים את הפוזה ומטפחים לעצמם תדמית של "יותר מעוד משחק". גם ידענו שזה עומד לקרות. קראנו מראש שאוהדי ליברפול יביעו תמיכה ברונאלדו בדקה השביעית ביציעי אנפילד, זו לא הייתה הפתעה. ועדיין, למרות הציניות, למרות קהות החושים, למרות שאנחנו כבר חבוטים ומוכים – פתאום אצטדיון שלם נעמד על רגליו ומוחא כפיים לכדורגלן יריב שעבר טרגדיה אישית, ואתה מבין שזה לא מובן מאליו.
אומנם כיום כריסטיאנו הוא באמת גדול מהחיים, אבל הוא עדיין שחקן של מנצ'סטר יונייטד. אולי הוא כבר אייקון בינלאומי, אבל בכל זאת אויב. אחד מה"סקאמס", כפי שהם מכונים במרסיסייד. רונאלדו זה עדיין שחקן שהתעלל בעבר בליברפול, בימים שבהם יחסי הכוחות בין הקבוצות היו הפוכים לחלוטין. בראשם של אוהדי ליברפול עדיין רצות תמונות של רונאלדו חוגג על חשבונם, צוהל עם חבריו על מפלתם, מתחבק עם אלכס פרגוסון, הלב שלהם מלא בצלקות וזיכרונות רעים. למחוא לו עכשיו כפיים, לעודד אותו, לתמוך ביריב שאותו תיעבו, זה לא דבר של מה בכך.
אבל אז זה קורה, ובטבעיות. מתחילה הדקה השביעית, וכל אנפילד נעמד על הרגליים. מחיאות כפיים קצובות, ואוהדי ליברפול מקדישים לו את השיר "You'll never walk alone". תמונה קיטשית, שעושה את העבודה וממיסה את הלב. במשחק הכי גדול של אנגליה, המשחק הופך לשולי. אוהדי כדורגל שנהנים להציג את הצד הרך שבהם, שמבינים שהם חלק מדבר גדול יותר, ומצליחים לעצור לדקה אחת את ההיסחפות השבטית, את האלימות ואת היריבות, ומביעים תמיכה בכדורגלן, באדם. אוהדי יונייטד הצטרפו אליהם, לרגע קצר של אחווה. קצת פרופורציות, מעט תמימות וחיוביות, קצת אהבה לא תזיק.
רונאלדו הודה אחר כך לאוהדי ליברפול במילים חמות. "עולם אחד, משחק אחד, משפחה גלובאלית אחת", כתב באינסטגרם, "תודה אנפילד, משפחתי ואני לעולם לא נשכח את הרגע הזה, של כבוד וחמלה". יורגן קלופ אמר ש"זה רגע של קלאס אמיתי, שבו כל היריבות נדחקת הצדה, ככה בדיוק הכדורגל אמור להיראות". השדר האנגלי עצר גם הוא את השטף של המשחק, ואמר ש"כל אדם, במיוחד אם הוא הורה, חושב על האסון של רונאלדו ומזדעזע, ואנפילד לא יכול להישאר אדיש. מה שאתם רואים פה לנגד עיניכם זו אנושיות במיטבה". זה היה רגע ספורט מעודד ומנחם, מלא אחווה ומשפחתיות, תחושה שכולנו אחים.
גם בבלומפילד בתחילת השבוע היה השבוע טקס קורע לב, כשהפועל תל אביב כיבדה את זכרו של תומר מורד, שנרצח בפיגוע. מיד אחרי הפיגוע הופיעו תמונות של תומר מהיציעים, משער 5, והתברר שהיה אוהד מושבע. ההתנהלות החמה והעוטפת של הפועל תל אביב הייתה נוגעת ללב, עם הנוכחות של האוהדים בהלוויה, השלטים ביציעים והטקסים לפני המשחקים. הקהל האדום הרגיש צורך מיוחד להיפרד מחברם, לכבד את זכרו. קרוביו של מורד הגיעו לבלומפילד, והרגישו שהם בבית. עטופים באהבה, חלק ממשהו גדול יותר.
כמובן שלא צריך להיות אוהד הפועל תל אביב כדי להתאבל על מותו. מעבר לטרגדיה הברורה ולאובדן, כל אוהד כדורגל מזדהה עם האהבה הגדולה של תומר לקבוצה שלו. כל אוהד מזדהה עם התמונות של תומר מהטיולים שלו בכל העולם, כשתיעד את עצמו עם צעיף אדום. זו טרגדיה שמבטלת יריבויות ושמה אותן בצד. כמו במקרה של רונאלדו, זו טרגדיה שאחריה הכל נראה שולי. לכן העובדה שהטקס לזכרו היה רק לפני משחק של הפועל תל אביב הייתה במידה מסוימת פספוס. לא צריך היה לצמצם את תומר לאוהד של הפועל תל אביב בלבד, אלא לכבד את זכרו בכל המגרשים, כאוהד כדורגל, אחד מאיתנו. בחיפה, בירושלים ובבאר שבע, אצל הצהובים והירוקים, תומר הוא אח. בתקופה גדושה באלימות, עם שיח מתלהם, זו הייתה הזדמנות של ההתאחדות או המנהלת להזכיר את זה, ולייצר רגע של אחווה.
