1. המציל
סליחה, סרחיו יוי.
ארבע שניות לסיום הרבע השלישי, התרחש רגע שהמחיש בעיניי חלק ממהותו של האס הספרדי. הוא עמד על קו העונשין וקלע את נקודתו ה-14, כשבמאזנו מעבר לקשת רק 0 מ-2, ומיהרתי לבדוק מתי לאחרונה הגיע לדאבל פיגרס מבלי לקלוע שלשה (התשובה, אגב: לפני שנה וחצי. נגד מכבי תל אביב). אלא שאז הוא החטיא את הזריקה השנייה, גרשון יאבוסלה השתלט על ריבאונד ההתקפה – ויוי ניצח את הבאזר עם צליפה ראשונה לשלוש, לא לפני שהכדור ניתז מהלוח. ריאל מדריד סיימה את רגעי המשבר וצלחה את ניסיון הקאמבק של יריבתה כשהיא ביתרון 61:73, ולמעשה הכריעה את המשחק ואת הסדרה. בכך, התפנתה לתהליך הצ'ק אין לקראת הטיסה המדוברת ב-1:20 בלילה.
יוי יהיה בן 35 בתחילת העונה הבאה. ייתכן שההיסטוריה לא תזכור אותו כפי שזכרה כוכבים וסמלים כמו חואן קרלוס נבארו, דימיטריס דיאמנטידיס או ואסיליס ספאנוליס. בכל זאת, המספרים שלו פחות עקביים משל האחרים, והשורות הסטטיסטיות שלו הניבו תנודות משמעותיות בין משחק למשחק. אבל, בעצם, למה שלא יהיה ברשימה הזאת? האיש מחזיק, נכון לעכשיו, בכפוף לאירועים עתידיים וט.ל.ח, ב-24 תארים רשמיים בקריירה, ומי יודע מה הוא עוד זומם. רשימת סלי הקלאץ' שלו ארוכה ומתארכת משנה לשנה.
בדברים שהובאו כאן לפני תחילת הפלייאוף, קבעתי כי "שורת כשלים הובילה לכך שב-2022 הבלאנקוס תלויים מדי בסרחיו יוי". אולי הוא קרא (כנראה שלא), והוא בוודאי צחק. כל הדרך לבלגרד.
את עונת הזכייה האחרונה של ריאל ביורוליג, ב-2018, יוי החמיץ באופן כמעט מלא בגלל קרע ברצועות הברך. לוקה דונצ'יץ' ניצל את הפרצה כדי לפרוץ ולהפוך לכוכב הגדול באירופה, אבל אחרי שמונה חודשי השבתה, הספרדי חזר לפעילות – בדיוק לפתיחת סדרת רבע הגמר נגד פנאתינייקוס. את חמש השלשות הראשונות בבכורה המחודשת שלו החטיא, וברגע של משבר, כשהיוונים התקרבו עד כדי פיגור נקודה ואיימו לגנוב את הביתיות, הוא ירה פעמיים ברציפות לשלוש והשאיר את הניצחון במדריד; זו רק דוגמה אחת מיני רבות שבהן הציל את הבלאנקוס.
ריאל – זו שלא הצליחה לקנות ניצחון במשך שבועות ארוכים, שהפיצה דיווחים על פיטורים קרבים ובאים של המאמן הוותיק בתולדותיה, שהשעתה שחקנים בגלל בילויים, שהחזירה את השחקנים לסגל ולא טרחה להשתמש בהם, שייבשה כוכבים על הספסל ו/או במדים אזרחיים, שסבלה ממכת פציעות בלתי נגמרת, שהתעלמה לאורך משחקים שלמים מצמד שחקני הפנים המאיים באירופה, שתלויה יותר מכל אחת אחרת בשחקנים מזדקנים – היא היחידה שסיימה את פלייאוף 2022 ביורוליג בסוויפ, והיא הראשונה שהבטיחה את מקומה בפיינל פור. ייתכן שהיא לא מספיק טובה ונוצצת כדי ללכת ממש עד הסוף ולהביא את הגביע, אבל ספק אם מישהו מוכן להמר נגדה באגורה.
2. תחבולאסו
מברוכ, פאבלו לאסו.
המאמן הבאסקי יסגור בקרוב את עונתו ה-11 בריאל. את שיא המשחקים על הקווים במועדון הוא כבר ניפץ ושבר. הוא לא מאדים או מסגיל כמו ז'ליקו אוברדוביץ' (וגם לא קוטף תארים כמותו), הוא לא מתפוצץ על שחקניו כמו שרונאס יאסיקביצ'יוס והוא לא חיית ניהול משחק כמו ארגין עתמאן. אבל בשקט שהוא מקרין, בנועם שבו הוא מדבר, ובחיוך שלעולם לא יורד מפניו (עד שרודי פרננדס ממש מעצבן אותו) – גם הוא התברר בתקופה האחרונה כשועל ומניפולטור לא קטן. או במילה אחת: תחבולאסו.
מלבד הערפל שפיזר סביב הסגל שלו – מלפני תחילת הסדרה ועד סיומה הרשמי – לאסו הגיע בשיאו למפגשים עם מכבי תל אביב. הוא הכניס את אבי אבן לסחרור בלתי פוסק, ולמעשה פירק את היריבה עד דק. הוא נתן לסקוטי ווילבקין להשתולל כשרצה, וניטרל את המנוע האמיתי של התקפת הצהובים, ג'יימס נאנלי. הוא ניצל את היתרון הפיזי המוחלט של ונסן פוארייה וטבארס, והעלים את אנטה ז'יז'יץ'. הוא הזכיר לדריק וויליאמס למה כדאי היה לו לברוח מספרד, והדיח אותו בפעם השלישית תוך שנה וחצי (כפי שעשה בגביע המלך ובפלייאוף הספרדי עם ולנסיה בעונה שעברה). והוא העלה מחדש את התהיות בנוגע למידת התאמתו של קינן אוואנס לרמות הגבוהות.
בשורה התחתונה: בפלייאוף, הזמן שבו קבוצות אמורות להעלות את רמתן ושחקנים נדרשים להתעלות, מכבי הלכה לאחור. היחידים שהציגו מדד יעילות גבוה יותר בסדרה מזה שהיה להם בעונה הסדירה היו אלו שמדורגים במקומות 10-9-8 בקבוצה בקטגוריה הזאת; שבעת הראשונים צנחו. ז'יז'יץ' ירד ב-10.9 נקודות מדד, וויליאמס ב-7.5, אוואנס ב-7.2, נאנלי ב-6.4 וריינולדס ב-5.7. ואם לאורך העונה הצליחה השביעייה המובילה להניב מדד 82 בממוצע למשחק, היא צנחה ל-43 בערב. 82 לעומת 43, כלומר – ירידה של 47% בתפוקה, וזה נתון בלתי נתפס. איך אומרים נוקאאוט בספרדית?
ובריאל? ה-MVP שלה במשחק הראשון היה פאביין קוזר (מדד 21). ואז, במשחק השני, הגיע תורו של פוארייה (31). ובשלישי היא עברה לגרשון יאבוסלה (25). בראשון ירתה 16 שלשות ב-55%. בשני צלפה 14 פעמים מעבר לקשת, אבל זרקה יותר מדי – 35 – אז אתמול פעלה באסטרטגיה הפוכה; את הזריקה הראשונה לשלוש היא השליכה בדקה הרביעית, אחרי שכבר עמדה על 6 מ-6 לשתיים, ואת מספר היידויים מבחוץ צימקה בכחצי, ל-18.
הרי מי צריך שלשות כשאתה פוגע ב-67% לשתיים בשני משחקים ברציפות. להפסקת המחצית היא ירדה עם 20 סלי שדה ו-18 אסיסטים (ארבעה מהם לקליעות עונשין). וואו, איזו קבוצה. ואולי יוי, שוב הוא, ממחיש את הגיוון במשחק הספרדי ואת ההתאמות שביצע מאמנה: במשחק הראשון הוא הותיר את הבמה לאחרים, וסיים עם אפס נקודות; בשני הצטיין עם 17 נקודות ב-19 דקות, בזכות חמש שלשות; ובשלישי הגדיל ל-18 נקודות, אבל בדרך שונה לחלוטין, עם שש קליעות לשתיים.
3. רובאי 3:0
כשענני המיסוך של לאסו ישקעו, ותמונת הקרב תתבהר, אמור להתחיל תהליך ההתפכחות של מכבי תל אביב מהעונה המוזרה הזו – שלא לומר, עונה הזויה. האם ההחלטה למנות את אבי אבן למאמן זמני/קבוע במקומו של יאניס ספרופולוס הייתה נכונה או שגויה? הדרך לשפוט אותה צריכה להתייחס לזמן שבו התקבלה, וקשה לומר שהנהלת המועדון יוצאת ממנה נקייה או חכמה.
אבן, בוגר טירונות רובאי 3:0 על שם פאבלו לאסו, הצליח לנצל את ההזדמנות ולהעיר את הקבוצה הזאת ממוות קליני, בעזרת זריקת העידוד שקיבלה עקב הרחקת הרוסיות. כן, צריך להזכיר גם היום את הרחקתן ואת ביטול התוצאות שלהן, משום שבכל הכבוד הראוי והמתבקש לשינויים שביצע המאמן, אלמלא המומנטום הזה – ספק אם היה מצליח לחלץ כל כך הרבה מהקבוצה הזאת.
"אנחנו רוצים להוכיח שאנחנו שייכים לכאן, ושלא הגענו במזל", אמר וויליאמס לאור שקדי לפני המשחק הראשון. זה נגמר ב-50 נקודות הפרש לאורך הסדרה (בדיוק כמו בסוויפ של ריאל על מכבי ב-2013), כשהצהובים מנצחים ברבע אחד בלבד – האחרון – מתוך 12. ההוכחה התקבלה, אבל לא בכיוון שעליו דיבר הפורוורד האמריקאי.
בעזרה לא מבוטלת מגורמים שאינם קשורים בכדורסל, מכבי הגיעה למקום שבו רצתה להיות. היו לה ניצחונות גדולים, וריצות מרשימות, אבל בשורה התחתונה, כמו ב-2021, 2019, 2018, 2017 ו-2016, זו עוד עונה שהיא לא יכולה להכתיר כהצלחה. ומה יהיה שווה תהליך ההתפכחות המתבקש, אם הוא לא יוביל לתוצאות אחרות?
לפני שישקלו מה לעשות עם וויליאמס, ונאנלי, וז'יז'יץ', ואוואנס, וכמובן ווילבקין, ואולי ריינולדס (לא באמת), יצטרכו ראשי מכבי לקבל החלטה מושכלת בנוגע לעמדת המאמן החשובה כל כך. על פי רוב, הקבוצות שהולכות עד הסוף ביורוליג נהנות מתקציבים גבוהים ומשחקנים מוכשרים – אבל יותר מכל, הן אלו שמחזיקות במאמנים הטובים ביותר.
כדי להנחית בישראל את אחד השמות הבכירים שהוזכרו לאורך החודשים האחרונים, הצהובים יצטרכו לבצע עדכון גירסה ולהחליט על מהפכה אסטרטגית. צ'אבי פסקואל, דימיטריס איטודיס ואנדראה טרינקיירי משתכרים הרבה יותר ממה שמכבי נוהגת לשלם למאמן בתחילת דרכו ביד אליהו (רגע, אם לאסו יפוטר, אולי הוא?!). הסוגיה הזאת היא שתיתן רמז ראשון, עבה וברור לכיוון שאליו הולכת האלופה הישראלית, וינפק תשובה לשאלה מה – אם בכלל – נשתנה.
וישנו כמובן הקהל הרחב. הוא כולל את האוהדים ביציע, את ההמונים ברשתות וגם את הסיקור התקשורתי, שבעיני רבים נראה לעיתים מוגזם, לטוב ולרע. מכבי תל אביב היא אייטם מרתק ללא מתחרים בספורט הישראלי בשני מצבים – כשהיא ממש מצליחה או כשהיא ממש קורסת. במסגרת תהליך ההתפכחות מהשבוע הזה, קיבלה האלופה טעימה מהרעב שיש לרחוב כלפיה. לא מעט דיבידנדים מחכים לה, אם תמצא את הנתיב להצלחה. מעטות הקבוצות שיכולות ליהנות כמוה מיציעים מפוצצים כמו אלה שנראו אמש, חצי שעה לפני המשחק; מדציבלים שלא נשמעים בשום אולם שאינו יווני או סרבי; משיחות בבתי הקפה, בפייסבוק ובטוויטר; מדרישות בלתי פוסקות לריאיונות ומטורים ארוכים ומייגעים כמו זה. כן, גם אנחנו נסחפנו.
