עד חצי המלכות: עונת חייו של קארים בנזמה מגיעה לשיא בחצי גמר האלופות

קארים בנזמה לא היה צריך לשחק בשבת. האליפות כבר היתה בכיסה של ריאל מדריד, והמפגש הביתי מול אספניול היה קליל וכייפי. קרלו אנצ'לוטי השאיר את הסקורר הצרפתי שלו על הספסל, והקבוצה הסתדרה מצוין גם כך. צמד של רודריגו, שער נאה של מרקו אסנסיו, 0:3 אחרי פחות משעה – והכל כבר היה מוכן לחגיגות האליפות. הגיוני אולי היה לשמור את הכוכב הגדול טרי ורענן לקראת משחק הגומלין הענק מול מנצ'סטר סיטי בחצי גמר ליגת האלופות.

ואולם, לבנזמה היו תוכניות אחרות. הוא לא רצה להישאר בחוץ במשחק ההכתרה. הוא רצה להיות שם, גם אם לזמן קצר, כדי לשים את הכדור ברשת ולרשום את שמו על הלוח כאשר ריאל הבטיחה את האליפות הרביעית שלו. אז הוא קיבל מסירת רוחב פנטסטית של ויניסיוס, בשיתוף פעולה שהפך העונה לטלפתי ומדהים, והבקיע ברגלו השמאלית "החלשה" לכאורה. היה זה שערו ה-42 של בנזמה ב-42 משחקים בכל המסגרות, וגם לכך יש חשיבות מיוחדת. הוא מתקרב ליעד שהציב לו הבוס בקיץ.

כאשר נשאל אנצ'לוטי ביוני לגבי האפשרות כי ריאל לא תצליח להחתים חלוץ חדש ותיאלץ להמתין עם הבאתו של קיליאן אמבפה, השיב המאמן בחיוך: "זו לא בעיה. בנזמה פשוט יצטרך לכבוש 50 שערים במקום 30". האם הוא התבדח? אולי כן, ואולי לא. האמת היתה כנראה איפשהו באמצע. זו לא היתה מטרה רצינית לחלוטין, אבל היה צורך להעביר לצרפתי שני מסרים מרכזיים.

ראשית, הוא ממשיך להיות חלק אינטגרלי מהתוכניות ללא קשר למה שיקרה בגזרת אמבפה וסן ז'רמן. שנית, הוא מסוגל להשתדרג עוד יותר. השיא העונתי האישי של בנזמה נקבע לפני עשור, ב-2011/12, ועמד על 32 כיבושים. אשתקד הוא באמת נעצר על 30. אנצ'לוטי ידע שזה ממש לא הגבול. 50? זה כבר שאפתני למדי, אבל אם ליאו מסי, כריסטיאנו רונאלדו ורוברט לבנדובסקי עשו את זה. למה, בעצם, אסור לבנזמה לשאוף לשם?

בנזמה ידע שהוא יכול לסמוך על אנצ'לוטי בעיניים עצומות. באביב 2014, בהמלך הקדנציה הקודמת של האיטלקי בסנטיאגו ברנבאו, נפוצו בספרד הדיווחים על אפשרות להחתים את לואיס סוארס מליברפול. האורוגוואי היה אמור, לפי התוכנית של פלורנטינו פרס, להחליף את הצרפתי וליצור חוד אימתני לצד רונאלדו. לא ידוע עד כמה המגעים האלה היו מתקדמים, אבל אנצ'לוטי הבהיר לנשיא באופן חד משמעי שהוא מעדיף את בנזמה.

וכך היה. סוארס עבר בסופו של דבר לברצלונה, וכך נוצרה שלישיית MSN שהשתלטה לחלוטין על התודעה. לו היו שואלים אז אוהד ריאל ממוצע לגבי הבחירה של אנצ'לוטי, סביר שהוא לא היה מגיב בחיוב. עם כל ההערכה שהיתה בבירה לתרומתו של בנזמה וליכולתו לפנות שטחים עבור רונאלדו, תדמיתו לא היתה מזהירה בימים ההם. ההשפלות הפומביות שספג בזמנו מז'וזה מוריניו עדיין היו טריו בזכרון, ובאופן כללי שררה לאורך זמן לא מבוטל התחושה כי הלבנים זקוקים לחלוץ מטרה איכותי יותר עם אחוז ניצול הזדמנויות גבוה יותר. ביציעים היו לוקחים את סוארס בשתי הידיים. איש לא יודע כיצד ההיסטוריה היתה מתפתחת בתסריט כזה, אבל כיום – בקדנציה השניה של אנצ'לוטי – כולם מאושרים שבנזמה נשאר.

לצרפתי עצמו מעולם לא היתה בעיה עם תווית נושא הכלים של רונאלדו. "כריסטיאנו לא הגביל אותי, הוא פשוט היה יותר טוב ממני. מבחינתי הוא השחקן הגדול בכל הזמנים", הוא הצהיר לא מכבר. אחרי עזיבתו של הכוכב המרכזי, עברה האחריות לכיבושים לכתפיו, והוא פשוט הלך והשתפר בכל שנה. כפי שניתן לראות בחודשיים האחרונים, התהליך הזה עדיין ממשיך, ואולי נראה בנזמה טוב אפילו יותר בעונה הבאה. דבר אחד בטוח – בגיל 34 הוא הגיע סוף כל סוף להכרה לה תמיד היה ראוי.

"אנחנו תלויים בבנזמה, ומאושרים מכך", אמר אנצל'וטי לפני המפגשים מול צ'לסי ברבע הגמר. אפשר, כמובן, לא להתלהב מהאושר הזה. תלות מוגזמת בכל שחקן מזיקה לקבוצה, וריאל חשה זאת היטב בתבוסה 4:0 בקלאסיקו כאשר בנזמה היה פצוע. גם באיירן מינכן, שבחרה מרצון להיות תלויה מאוד בלבנדובסקי, הודחה בעונה שעברה מליגת האלופות ברבע הגמר בידי פ.ס.ז' בעיקר בגלל שהפולני נפצע בעיתוי אומלל במשחק מיותר של נבחרתו מול אנדורה. כל זה נכון, ורצוי מאוד שהגיבוי של בנזמה לא יהיה לוקה יוביץ' תמורתו שולמו משום מה 70 מיליון יורו, אבל יש לתופעה הזו גם היבטים חיוביים.

הביטחון העצמי של כוכב, בו בוחרת הקבוצה להיות תלויה, נוסק לגבהים חדשים. מבחינת בנזמה, זה אפילו משמעותי יותר. במשך שנים ארוכות הוא שמע על כך שמחזיקים אותו רק בזכות התיאום עם רונאלדו, ואז שמחזיקים אותו רק כי הוא צרפתי-אלג'יראי כמו זינדין זידאן. אז עכשיו אין רונאלדו ואין זידאן – יש רק בנזמה במלוא הדרו, לגמרי בזכות עצמו. כל הכוכביות הוסרו לחלוטין, והמשחק בנוי סביב איכויותיו המזהירות. אז הוא לא רק מלך השערים בספרד עם 26 כיבושים, אלא גם מלך הבישולים בליגה עם 11 אסיסטים, וגם מלך השערים בליגת האלופות.

בנזמה הוא היחיד חוץ מרונאלדו שכבש שלושער בשני משחקי פלייאוף רצופים – הישג מטריף מול יריבות צמרת בדמות פ.ס.ז' וצ'לסי. כעת, יש לו עסק עם מנצ'סטר סיטי, והוא הפציץ צמד אדיר שהשאיר לריאל סביר להעפיל בהפסד 4:3 באנגליה בשבוע שעבר. אפילו את הפנדל, אחרי שתי החמצות מהנקודה הלבנה מול אוססונה ימים ספורים קודם לכן, הוא בעט כמו אנדראה פירלו מול ג'ו הארט ביורו 2012. החיוך השובב אחרי ההקפצה הזו שמור רק לשחקנים שמאמינים בעצמם לחלוטין, בכל מצב. אז עכשיו הוא צריך להשלים את המשימה בגומלין, וכל היציעים בסנטיאגו ברנבאו ידחפו אותו קדימה.

ואם יכבוש שוב, אולי יותר משער אחד, הוא יעשה צעד ענק גם לעבר 50 השערים ש"דרש" ממנו אנצל'וטי. אם יעלה לגמר, יתווסף גם משחק חדש בו אפשר להבקיע עוד. בליגה נותרו לו 4 מחזורים, מול אתלטיקו מדריד, לבנטה, קאדיס ובטיס. בסך הכל, נדרשים 8 שערים ב-5, או אולי 6, משחקים. אפשרי? ברור שכן. בעונה הזו הכל אפשרי.