זמן רב עבר מאז, אבל פעם לריאל מדריד היה מנהל מקצועי, פג'ה מיאטוביץ' שמו. האיש שכבש את שער הניצחון בגמר 1998 והחזיר למדריד את גביע אירופה. בחלון ההעברות בחורף 2006 צירפה ריאל שלושה צעירים. גונסאלו היגואין הכניס חיים חדשים להתקפה, את פרננדו גאגו הגדירו כפרננדו רדונדו החדש. זה לא קרה, אבל מרסלו ויירה ג'וניור, שהגיע כרכש השולי ביותר, מי היה מאמין – הפך ליורש האולטימטיבי לרוברטו קרלוס הגדול – חתיכת נעליים להיכנס אליהן.
מסתבר שכבר אז החלה להיכתב האגדה. אגדה זה אנדרסטייטמנט. מי האמין שהמגן הברזילאי המושמץ יהפוך לשיאן התארים של המועדון אי פעם על חשבון פאקו חנטו עם 25 תארים? הילד שגדל ברחובות וחלם "כמו כל הברזילאים, אפילו הזקנים" – להיות שחקן כדורגל. מרסלו הוא אולי ההפתעה הכי גדולה בריאל מדריד. סבו, שנפטר מזמן, ועשה הכול כדי שנכדו יהיה שחקן ויגשים את החלום, כולל למכור את הרכב שעמד לרשותו – מביט מהשמיים בגאווה עצומה.
בניגוד לסרחיו ראמוס שגם כן הגיע בגיל צעיר – זו כלל לא הייתה אהבה ממבט ראשון. במועדון שקלו להשאיל את מרסלו ולכו תדעו אם באמת היה חוזר. לא מעט צעירים נעלמו בדרך. פאביו קאפלו לא ספר אותו. אבל רוברטו קרלוס בטח בילד שהסתכל עליו בהערצה ויחד עם פג'ה, הם עמדו על הרגליים האחוריות כדי שהמגן הצעיר יישאר. מרסלו היה סבלני. ברנד שוסטר נתן לו את הבמה (32 הופעות בעונת 07-08), בעיקר במשחקי הבית, אך ריאל חטפה לא מעט מצד שמאל החלש הגנתית והתקשורת 'חגגה'. "מרסלו הוא אנרכיה בהגנה, מסננת, כל ילד רואה את זה", נכתב אחרי הפסד ביתי למילאן ב-2009. חואנדה ראמוס ומנואל פלגריני אפילו ניסו אותו בקישור, כדי למזער נזקים. ז'וזה מוריניו בחר את פאביו קונטראו על חשבונו לעתים במשחקים הגדולים.
מרסלו נשאר מגן – על הנייר בלבד – וטוב שכך. כי מרסלו הוא הכל חוץ ממגן. But First We Attack, זו הכותרת שבחר לטור האישי שכתב על הקריירה שלו לאתר The Players' Tribune. הוא לא היה יכול לעשות זאת טוב יותר. מרסלו היה וירטואוז. מגן שמאלי שהוא בעצם פליימייקר. מכדרר במגרשים הגדולים ביותר ובשיא הלחץ כאילו זה עוד ערב בברזיל. עוצר שוב את הכדור, חברו הטוב – על העקב ומתחיל לרקוד. ברזילאי אמיתי. תמיד לוקח סיכונים ועושה משהו בלתי צפוי. מרסלו הוא מהשחקנים החשובים ביותר של ריאל מדריד בכל אחת מארבע הזכיות הקודמות שלה בליגת האלופות, ארבע בחמש שנים. אבל כאמור, הדרך הייתה ארוכה ומפותלת.
בעונת 2012-13 הוא רשם רק 19 הופעות אחרי פציעה לא קלה והחזרה לכושרו האולטימטיבי הייתה ארוכה מהמצופה. כמה זמן? בגמר הדסימה ב-2014 הוא נותר מחוץ להרכב. בפיגור 1:0 נגד אתלטיקו מדריד הביט קרלו אנצ'לוטי לספסל ושלח אותו ואת איסקו למערכה. השניים הביאו את המפנה והמגן אפילו כבש את השלישי בכדרור אופייני (1:4). אחרי השער הוא פשט את החולצה ולא היה יכול לעצור את הדמעות, כאלו שחזרו גם בסן סירו כעבור שנתיים. "הגביעים נכנסים לארון אבל הזיכרונות הולכים ללב. הייתי כל כך עצוב כשלא פתחתי אבל נזכרתי במה שסבי אמר – אתן את החיים על המגרש. את השיער, את הזקן. עכשיו אני יכול למות מאושר".
עונת הדאבל ב-2016-17 הייתה הטובה בקריירה שלו כשריאל התבססה המון על המגינים שלה והוא סיפק שלושה שערים ו- 13 בישולים. באותה עונה רשם אולי את משחקו הגדול בקריירה, מול אריאן רובן ובאיירן מינכן. הברזילאי לא רק סיפק בישול ענק לכריסטיאנו רונאלדו בפריצה סוחפת אלא גם עמד איתן בהגנה, שהייתה עקב האכילס שלו. הוא הציל שער מהקו והקשה מאוד על קיצוני הסופה. לאחר אחד הגליצ'ים המצוינים שלו הוא שאג והטריף את הקהל. בשבילו, כל פעולה טובה היא סיבה לחגיגה. מרסלו, המנייה הבטוחה במשחק גדול. בספטמבר 2017 הוא זכה לחוזה חדש, (עד 2022) וריאל הודיעה בגאווה: "עוד חמש שנים עם המגן הטוב בעולם". קביעה שהיה קשה מאוד להפריכה דאז.
שימו לב לתרומתו בזכייה השלישית ברציפות של ריאל במפעל – הוא כבש נגד פריז סן ז'רמן בשמינית הגמר; הבקיע נגד יובנטוס בסטייל ברבע הגמר; השווה בחצי הגמר נגד באיירן בגרמניה;. בגמר, שנה אחרי שבישל למרקו אסנסיו – הוא שוב עשה זאת כשסיפק את ההרמה לגארת' בייל (ועוד ברגל ימין החלשה) שכבש במספרת. רקורד שגם שחקן התקפה שאינו ליאו מסי או כריסטיאנו היה גאה בו. לפני המשחק הוא סיפר כי לקה בהתקף חרדה והראה עד כמה הוא אנושי. אז כן, מרסלו ידע לעמוד בכל הציפיות והלחצים. תמיד אמר שלשחק בריאל מדריד זו גם גאווה עצומה וגם אחריות.
"לא יכולתי לאכול, לא יכולתי לישון, לא יכולתי נשום", סיפר על הרגעים לפני הגמר בקייב. "ניסיתי לא להיכנס לפאניקה. מעולם לא הרגשתי חרדה כזו גדולה, אין לי מושג מה קרה. נכון כשיש לך הזדמנות לעשות היסטוריה אתה מרגיש את הנטל הזה. ואז ראיתי את הכדור על קו האמצע והכל נשכח. נזכרתי: כמה ילדים בעולם חולמים לשחק כדורגל ולא מצליחים? וכמה מאלה שמשחקים – מגיעים לגמר ליגת האלופות? כשדרכתי על כר הדשא עדיין התקשיתי לנשום, אבל אמרתי – 'אם אני צריך למות כאן הלילה – לעזאזל! זה מה שיהיה! עמדנו בשורה לקראת בעיטת הפתיחה, ראיתי את הכדור, חייכתי וזהו".
מאז חלה הנסיגה העצומה. אולי עזיבתו של החבר הטוב כריסטיאנו השפיעה. בנוסף גם גופו בגד בו כי המהירות כבר לא הייתה שם וגם לא הזריזות. גם הניסיון שלו לשכור את שירותיו של מאמן הכושר של מרקוס יורנטה לא הביא לשיפור. אם בעבר גם תאו הרננדס המוכשר לא היה יכול להשאיר את מרסלו על הספסל, ו"ברח" אחרי עונה אחת – בקיץ 2018 דברים השתנו. מרסלו דעך – 34 משחקים (עונת 18-19), 23 ב-19-20, רק 19 אשתקד ו-18 הופעות העונה כשמספר הדקות ממשיך לצנוח.
בזמן שסנטיאגו סולארי לא רק ספסל אותו אלא גם התייחס אליו בחוסר כבוד בראיונות לתקשורת ואף האשימו בחוסר מקצוענות – מרסלו בלע את הגלולה המרה, חיכה שהגל יחלוף וסתם את הפה. גם העונה, על אף מיעוט הקרדיט, הבין את מקומו, תמיד היווה דוגמא לצעירים ואמר תודה על כל דקה. חשיבותו בחדר ההלבשה לא תסולא בפז. לא בכדי הוא זכה לתשואות מהסנטיאגו בכל ערב, מחווה ששמורה למעטים. מספיק לראות את תגובתו לאחר שריקת הסיום בגמר האחרון.
מי שעוד מעריץ אותו הוא רוברטו קרלוס, המלפפון הכה את הגנן. "הקריירה שלו מפוארת משלי, לחלוטין", קבע בריאיון למארקה לפני הגמר, וזו המחמאה הכי גדולה שבן ארצו היה יכול לקבל. "הוא דוגמא על המגרש ומחוצה לו, הוא מנהיג. התרגשתי תמיד לראות אותו צומח לאט לאט". רוברטו קרלוס העביר 11 שנה במועדון בהן זכה ב-13 תארים. מרסלו מנצח בגדול, גם במספר המשחקים (546 לעומת 527). ואין ספק למי טכניקה ושליטה טובה יותר בכדור. מרסלו אינו 'פלא תבל' כמו אלילו ועדיין – שרד כל כך הרבה זמן.
גם חלק מהכתבים בספרד מסכימים עם הקביעה. "אנשים אהבו מאוד את RC, אבל הקריירה של מרסלו מאפילה עליו, זה ברור. הוא היה חלק מתור הזהב הנצחי של ריאל מדריד", נכתב במארקה. בנבחרת ברזיל הוא היה פחות חשוב אך מבחינת RC זה לא משנה. "נכון שאין לו מונדיאל, אבל קשה מאוד להפוך לשחקן הרכב בברזיל. כל ההצלחות במדריד הופכות את הסיפור בנבחרת לזניח מאוד".
היה ברור שהוא יניף את הגביע בגמר, שנה אחרי שירש את סרט הקפטן מראמוס. הוא לא שיחק דקה, לא הייתה ברירה אחרת בשל היתרון השברירי, אבל הוא חלק מ'מועדון החמש' שלה חד עם שמונה שחקנים ביניהם קארים בנזמה ולוקה מודריץ'. ב-2018 הקפטן ראמוס כבר לקח אותו יחד איתו לפסל בכיכר הסיבלס כדי 'לעשות חזרות' והפעם החגיגה הייתה כולה שלו. אין ספק שיום ראשון, בו חגגה ריאל את הזכייה בתואר – עמד בסימן מרסלו. וכלל לא חשוב מהי תרומתו המקצועית.
"הדמעות שלו בפריז היו דמעות של כל אחד מהמדרידיסטאס. קבלו את האגדה ושיאן התארים של המועדון", בירך אותו הכרוז במסיבה בברנבאו כשהגיע תורו של הקפטן להיכנס לבמה עם הגביע. מרסלו לקח נשימה ארוכה, הניח את הגביע, לקח נשימה ארוכה והשתחווה אליו. התרגש והיה מעט מתוח כאילו הוא בועט את הפנדל בגמר ב-2016 (לקח חלק בדו-קרב) ולאחר מכן נחנק מדמעות. מיד לאחר מכן השחקנים כולם מיהרו לחבק אותו. "אני סוגר מעגל במועדון הטוב בעולם. היום זה לא יום עצוב, זה יום שמח כי זכינו שוב בליגת האלופות. אני מסיים כאן את דרכי כשחקן אבל זה ברור שאחזור, זה המועדון של חיי. תודה על הלילות הקסומים בברנבאו". סביר להניח שאף עין באצטדיון לא נשארה יבשה.
אז מה עשה אותו לכל כך מיוחד? סגנון המשחק הלא שגרתי שלו – הטכניקה העילאית והשואו שתמיד נתן לקהל. הענווה והצניעות שלו, על אף כל מה שהשיג. וגם היותו שחקן שלוקח ללב. שחקן מרגש וכזה שיש לו סיפור סינדרלה. הרי מה שווה הכדורגל בלי רגש? מה שווים החיים בלי רגש? וכמובן ההתעלות במשחקים הגדולים. למרסלו תשעה שערים בקריירה בליגת האלופות – שבעה מהם בנוקאאוט. מלבד השער בגמר 2014 הוא כבש גם פעמיים בחצי הגמר, פעם אחת ברבע הגמר ושלוש פעמים בשמינית הגמר.
המגן חלם על חוזה לעונה נוספת והיה אף מוכן לקצץ בשכרו ("אני רוצה להישאר, אמרתי את זה 50 אלף פעם!"). "מרסלו זה מדריד ומדריד היא מרסלו", כתב מנואל חוליה במארקה (זוכרים? את אותו משפט אמר אמיליו בוטראגיניו על ראול). "ריאל ללא מרסלו לא מאבדת רק חלק מההיסטוריה שלה, סמל של אנושיות, וירטואוזיות , אלא גם מאבדת שחקן טוב עדיין".
זה לא יקרה. אין דבר. העצב הטבעי של האוהדים יחלוף. עונה נוספת הייתה פוגעת במורשת המדהימה. מרסלו כן זכה לפרידה כאגדה במלוא מובן המילה, והמועדון מתכנן אירוע מכובד נוסף. כל כך שונה מהדרך בה נפרד ראמוס. שמים וארץ מהדרך בה עזבו איקר קסיאס, ראול, פרננדו היירו ואחרים, בפנים נפולות ובאפס כבוד. בדירוג שפרסם המגזין הבריטי Four-Four-Two, מרסלו דורג במקום ה-32 מבין 50 הגדולים בהיסטוריה של המועדון. אוהדים רבים חושבים שמקומו ברשימה צריך להיות גבוה יותר. והוא ללא ספק אחד האהובים ביותר איי פעם. אגב, אם תשאלו את טיבו קורטואה – אף אחד לא לוקח ברצינות את המגזין הזה.
ארבע שנים ויומיים אחרי שכריסטיאנו ערך את הופעתו האחרונה במועדון בגמר נגד אותה ליברפול – גם מרסלו נפרד בניצחון. הגורל שלהם כנראה משותף. כשרונאלדו עזב, מרסלו כתב עליו: "יום אחד אני אשב בבר אחרי הפרישה ואוכל להגיד בגאווה ששיחקתי איתך". ואת אותו הדבר יוכלו השחקנים הצעירים של ריאל להגיד על מרסלו. הוא יוכל ליהנות מהחופים במולדתו ולשכלל עוד יותר את הריקוד שלו עם הכדור. ואולי, לכו תדעו, עוד יהיה דור המשך. בנו, אנזו, כובש שערים רבים ואפילו הופיע בפרסום המדים החדשים של ריאל לעונה הבאה, כשמרסלו עצמו מבסוט ביציע. כך או כך, מרסלו יישאר לנצח בליבם של האוהדים. זכרו, אגדות תמיד ממשיכות.
