דמעות תנין: הצביעות של בעלי הקבוצות בעניין בית"ר ירושלים

אוהדי בית"ר ירושלים מצאו כתובת חדשה לזרוק את חיצי הביקורת שלהם בנוגע למצבה העגום של קבוצתם. אחרי שהם הרסו לארקדי גאידמק את החיים, רק בגלל שהביא לבית"ר שני שחקנים מוסלמים, אחרי שהם עשו לאלי טביב את המוות וסילקו אותו מהמועדון, רק בגלל שלא גילה נדיבות יתר לפתוח את הכיסים העמוקים שיש לו, ואחרי שפתחו במאבק נגד משה חוגג, מאבק שכלל חרם ברכישת מנויים והגעה למשחקי הבית של הקבוצה (הרבה לפני מעצרו של חוגג), האוהדים הספציפיים הללו, אלה שאחראים בין השאר לחורבן הבית, ממשיכים לחפש את השעיר לעזאזל התורן.

אחרי שהבינו שחוגג לא ממש סופר אותם, הם החליטו ללכת על הראש של יו"ר ההתאחדות אורן חסון וליו"ר הרשות לבקרה תקציבית, רו"ח סיגלית סייג. עבור אותם אוהדים, חסון וסייג הם אויבי העם.

שלא תטעו, לא הכול מתנהל כשורה בהתאחדות לכדורגל, גם לא בבקרת התקציבים, אבל חסון וסייג אינם אחראים למצבה העגום של בית"ר ירושלים. מועדונים גדולים (הפועל תל אביב ומכבי נתניה) נפלו רק לפני שנים אחדות, רעידת אדמה תקשורתית התרחשה כאן, חיצים שוגרו לכל עבר, שני המועדונים הגדולים התרסקו ועברו טראומה נוראית, והעולם לא עצר מלכת. הועלו רעיונות, נערכו דיונים, בעלי הקבוצות התווכחו, צעקו, איימו, ובסופו של דבר, דבר לא השתנה. כמעט. היום, כמו אז, בהתרסקות של הפועל תל אביבי ומכבי נתניה, החלו שידורים באולפנים פתוחים, מרחו כותרות ענק בשערי מדורי הספורט, ואתרי האינטרנט המובילים החליפו כותרות כמעט בכל רגע, בעלי הקבוצות קיימו ישיבות חירום והבטיחו שככה אי אפשר להמשיך וחייבים לבצע שינויים מרחיקי לכת בבקרה התקציבית. רבים קראו לעופר אורליצקי (יו"ר הבקרה התקציבית) להסיק מסקנות ולהתפטר, ואורליצקי הלך הביתה אחרי 9 שנים.

סייג, בעלת פירמה מובילה לראיית חשבון, לקחה את האחריות על הבקרה. ומה קרה? כלום. כמעט כלום. בעלי הקבוצות חזרו לעסוק בעניינים הבוערים של קבוצתם ושכחו מהר מהדליקה שהבעירה את הכדורגל הישראלי ואיימה למוטט אותו (על פי הצהרות חלק מבעלי הקבוצות והפרשנים). ועכשיו? כולם פתאום מתגייסים, מצוידים בארטילריה. הבעיה שאף אחד מהם אינו מכוון למטרה בה נמצאת הבעיה. והבעיה מתחילה בהבנת הנקרא.

חובה לציין כי דרך התנהלות ערנית וחכמה יותר מצד ההתאחדות והבקרה, ניתן היה למזער נזקים בהתרסקות של הפועל תל אביב ומכבי נתניה. המקרה של משה חוגג ובית"ר ירושלים הוא לא המקרה בו להתאחדות ולבקרה יש חלק במציאות הקשה בה נמצא המועדון. לאחרונה צץ סלוגן חדש בקמפיין נגד ההתאחדות: תנו לאוהדים את בית"ר ירושלים. בפוסט אחד, חוגג, אשף התקשורת, מכר לאוהדים ולתקשורת אשליה. חבל שחוגג לא צירף לפוסט לינק לשיר של ניסים סרוסי 'אשליות'. ככה לפחות הם היו מבינים את הבדיחה.

בשיא הקטסטרופה שהייתה עם ההתרסקות של הפועל תל אביב תחת אמיר כבירי, אמר עופר עיני, אז יו"ר ההתאחדות, "אם קבוצה אחת בליגת העל תיפול בעשור, זה לא נורא. זה שווה את הסיכון, זה ממוצע טוב". עיני לא באמת האמין בזה, הוא פשוט אמר את זה כי ידיו היו כבולות. בעלי המועדונים הגדולים והחזקים, מנעו מעיני לבצע שינויים מרחיקי לכת בבקרה, הם קשרו לו את הידיים, בדיוק כמו שהם קשרו את הידיים לקודמו בתפקיד.

אחרי הקריסה של מכבי נתניה, מיהרו אורליצקי וחבריו בבקרה להכין תוכנית כדי למנוע את ההתרסקות הבאה. אורליצקי נפגש עם עיני שהתלהב מחלקים גדולים מהתוכנית, עיני החל לגשש עם בעלי הקבוצות במטרה להביא את התוכנית של הבקרה לאישור בהנהלת ההתאחדות. אבל עיני לא הצליח לשכנע את בעלי הקבוצות והתוכנית לחיזוק ביטחונם של מועדוני ליגת העל נשארה במגירה.

עיני לא אהב את ההחלטה ונאלץ לומר: "הכדורגל הישראלי יצטרך לחיות עם אפשרות שבכל עשור מועדון אחד יפול. ביחס לטייקונים שנופלים, אנחנו במצב טוב מאוד". אבי לוזון, קודמו של עיני בתפקיד, ומי שהיה במשך עשרות שנים בכיר במערכת הבנקאות, אמר אז כי "הבקרה התקציבית היא כמו בנק. הבקרה מנהלת סיכונים. סיכונים מחושבים. אף פעם אין 100 אחוזי הצלחה". גם לוזון, כמו עיני, ידעו בדיוק על מה הם מדברים.

אז מה הייתה התוכנית של אורליצקי ועיני כדי למנוע התרסקות של קבוצות בליגת העל? מאוד פשוטה: להקשיח מאוד את תקנון הבקרה, ובמילים אחרות – לדרוש מבעלי הקבוצות ערבויות של כסף חי בבקרה על כל סעיפי התקציב, למעט הכנסות מטלוויזיה וטוטו. התוכנית הייתה ללכת על בטוח. בעלי הקבוצות יפקידו ערבויות בנקאיות של עשרות מיליוני שקלים בכל עונה. לא צ'קים שלהם, לא צ'קים של ספונסרים, של מקורבים, של בעלי סופר שכונתי. רק כסף נזיל.

אורליצקי אמר לעיני בישיבה כי רק ככה ניתן להבטיח שאף קבוצה לא תתרסק כלכלית. יעקב שחר, מיץ גולדהאר, אלונה ברקת, ואחרים, איימו כי אם התוכנית תאושר בהנהלת ההתאחדות, הם יעזבו באותו רגע את הכדורגל הישראלי. עיני נבהל, ואורליצקי מיהר להחביא את התוכנית וחזר לעבוד עם הדיסקט הישן והמפחיד.

לגולדהאר, שחר וברקת היתה סיבה טובה לאיים. אם התוכנית היתה עוברת, הם היו צריכים להשכיב עשרות מיליוני שקלים בבנק בכל עונה. בתקציבי ענק של 80-120 מיליון שקלים בעונה, בעלי הקבוצות הגדולות היו צריכים להיפרד מ- 50-60 מיליון שקלים לפחות. הטייקונים הללו אמרו שחתימה שלהם על צ'יק או על ערבות שהם חותמים עליה בבקרה, שווה בדיוק כמו כסף מזומן.

והם צודקים. מישהו באמת צריך כסף חי מגולדהאר, שחר, ברקת, אלי טביב, ואיזי שירצקי למשל? ברור שלא. כל אחד מהם יכול להעביר בכל רגע נתון מאות מיליוני שקלים בלחיצת כפתור לאן שהם רוצים. כל אחד מהם מחזיק בעסקים השווים מיליארדים, לכל אחד מהם כסף נזיל בבנק של מאות מיליוני שקלים. כן, מאות מיליוני שקלים. במזומן.

האיום של בעלי הקבוצות העשירים והחזקים עשה את שלו, אבל החשש מקריסה נוספת של מועדון בליגת העל ריחף באוויר, ובכל זאת נעשו כמה מהלכים חיוביים כדי לצמצם את הסיכוי לקריסה של מועדון נוסף, מהלכים שגרמו לבעלי הקבוצות העשירים לתמוך בתוכנית. למה? כי היא היטיבה עימם. בהתאחדות ובבקרה לא חששו מגולדהאר, שחר, ברקת, שירצקי, גם לא מחוגג שרכש באותה תקופה את בית"ר ירושלים, הם הכינו תקנון חדש, כזה שעוזר לעשירים ומבטיח ביטחון מאלה שאינם נחשבים לטייקונים.

באפריל 2018 ההתאחדות לכדורגל שכרה את שירותיה של פירמת הייעוץ וראיית החשבון 'דלויט', אחת מחברות ראיית החשבון הגדולות בעולם. המטרה היתה להכין לבקרה דו"ח עם המלצות לשיפור, לחיזוק מנגנוני הבקרה וההגנה מפני קריסת מועדונים. וזה לא הכול. 'דלויט' הכינה להתאחדות דו"ח ובו דירוג מצבם הכלכלי של בעלי קבוצות ליגת העל, היכולת הכספית שלהם, ורמת הסיכון שלהם. סוג של BDI לטובת הבקרה התקציבית. המומחים של 'דלויט' הניחו את כל הנתונים לגבי היכולות הפיננסיות והאיתנות הכלכלית של בעלי המועדונים ובנוסף ערכו טבלה לפי דרגות סיכון.

חוגג דורג ברף העליון בכל הדו"חות. גם אלה של היכולות הפיננסיות, וגם אלה של האיתנות הכלכלית שלו. חוגג היה בשורה הראשונה של בעלי הקבוצות בליגת העל. חוגג העמיד תקציבים גדולים, שילם משכורות בזמן, השקיע מיליוני שקלים בשיפוץ בית וגן, המועדון התנהל מבחינה כלכלית מצוין, והוא אפילו נהנה מהשינויים שנעשו בתקנון הבקרה.

לכל אותם אלה המתפרעים והמאיימים למרר את החיים לחסון וסייג, כדאי להבין כי יו"ר הבקרה התקציבית, אינה קובעת את התקנון של הבקרה, אין לה זכות הצבעה בהנהלת ההתאחדות, וגם יו"ר ההתאחדות אינו מסוגל להוביל רפורמות ומהלכים ללא תמיכתם של בעלי הקבוצות (או נציגיהם) בהנהלת ההתאחדות, ולכן, את הביקורת על המוגבלות של הבקרה התקציבית, יש לשגר לבעלי הקבוצות. הם הכתובת לאישור התקנון החדש, הם הכתובת להקלות שבעלי הקבוצות העשירים קיבלו. הגברת סייג בסך הכול מיישמת את המדיניות של הנהלת ההתאחדות. ואורן חסון, כמו עופר עיני, אינו מסוגל לכופף את בעלי הקבוצות שמאיימים פעם פעם לקום וללכת הביתה אם הם ייפגעו מהחמרת תקנון הבקרה.

באחת הישיבות שנערכו סביב החשש מקריסת מועדון נוסף בליגת העל, אמר אחד הנוכחים בדיון: "הבנקים נתנו אשראי של מיליארדים לטייקונים והם נפלו. מישהו האמין שדנקנר, תשובה, לבייב, אלוביץ ואחרים יפילו את הבנקים ואת הציבור במיליארדים? אף אחד. הכדורגל הוא כמו כל עסק במשק, צריך לדעת לנהל סיכונים, וסיכונים הם חלק מהחיים". נציג נוסף בדיון אמר: "הרגולטור מצמצם חסמים מצד אחד, ואתם רוצים להקשיח את התקנון, זה יגרום לנו לעזוב את הכדורגל וגם ימנע מאנשי עסקים לבוא לכדורגל". נו, מה תגידו להם על זה?. כולם בעצם נאלצו ליישר קו עם האמירה של עיני, שאפשר לחיות בשלום אם קבוצה אחת בעשור תלך לפירוק.

בכל פעם שקבוצה לא משלמת משכורת במועד, קמה צעקה: "איפה הבקרה"?, בכל פעם שקבוצה בליגת העל נקלעת למצוקה כלכלית, מתחיל הלינץ' נגד הבקרה. אז הגיע הזמן לדעת את כללי המשחק. לפני כל עונה הרשות לבקרה תקציבית מדרגת את רמת הסיכון של בעלי הקבוצות – מרמה נמוכה ועד גבוהה (חוגג דורג גם בעונה האחרונה ברמת סיכון הכי נמוכה). קבוצה בדירוג סיכון נמוך, למשל מכבי תל אביב, מכבי חיפה, הפועל באר שבע ובית"ר ירושלים, נהנות על פי התקנון מפטור בהגשת חלק מהדו"חות התקופתיים. בנוסף, קבוצה ברמת סיכון נמוכה, לא נדרשת להציג ערבות כספית להסכמים מעל 1.5 מיליון שקלים.

תקנון הבקרה קובע כי ההתייחסות להכנסה מכרטיסים ומנויים תהיה בהתאם לשנים קודמות. לבקרה יש סמכות לאשר לקבוצה הכנסה גבוהה ב-20 אחוזים ביחס לעונה שעברה. במקרה של בית"ר ירושלים, העובדה שהאוהדים החלו בחרם מנויים וחרם על רכישת כרטיסים למשחקי הבית, פגעה במועדון במיליוני שקלים, פגיעה אותה לא ניתן היה לצפות, ולא ניתן היה למנוע.

בנוגע לנותני חסויות וספונסרים – הבקרה מאשרת 100 אחוז מהסכמים אלו כערבות לכל דבר, במקרה בו חברות מסחריות הפסיקו את החסות עם בית"ר אחרי מעצרו של חוגג, לבקרה אין כלים להתמודד עם המציאות שנוצרה. על פי התקנון, גם מענקי מיקום נחשבים לבטוחות בבקרה, ואותם מעריכים על בסיס ביצועים בשנים קודמות.

עוד נתון מעניין ומשמעותי מתייחס ליכולת של בעלי הקבוצות להגדיל את הגרעון. במסגרת הרצון לגרום לבעלי הקבוצות להשקיע בתשתיות של המועדון, למשל שיפור מתקן האימונים, רשאים בעלי הקבוצות המשקיעים בתשתיות להגדיל את הגרעון של הקבוצה ולכסות אותו תוך 4 שנים. משה חוגג השקיע מיליוני שקלים בשיפוץ ושדרוג מתחם האימונים בית וגן, ולכן הגידול בגרעון היה בהתאם לתקנון.

עד למעצרו, משה חוגג נחשב בבקרה לבעלים בדרגת סיכון הכי נמוכה. הוא קיבל הטבות בדיוק כמו שאר הבעלים שדורגו ברמת סיכון נמוכה. שחר, גולדהאר, ברקת ואחרים. אם חלילה גולדהאר, שחר, או כל טייקון אחר היה נעצר, מצבה של הקבוצה של אותו בעלים היה זהה לזה של בית"ר ירושלים. חוגג לא איבד את הונו. המדינה חילטה את כל הכספים והנכסים שלו, אותו דבר בדיוק היה קורה לכל בעלים עשיר ככל שיהיה, ובמציאות כזו אין לבקרה ולהתאחדות שום דרך להתמודד נגד אירוע כזה, למעט – לאמץ את תוכנית הערבויות המלאה כפי שהציע בעבר אורליצקי.

הבעיה של בית"ר ירושלים אינה בערבויות שחוגג העביר במסגרת המטבעות הדיגיטליים. הבעיות הכספיות של בית"ר העונה נבעו מהפגיעה המשמעותית של אוהדי הקבוצה בהכנסות כתוצאה מהחרם ברכישת מנויים וכרטיסים, מעזיבת הספונסרים, ומהיכולת העלובה של הקבוצה העונה.

בהתאחדות ובבקרה טעו בנוגע לבית"ר העונה. הם טעו בהתנהלות התקשורתית שלהם. חסון השקיע ימים ולילות כדי להציל את בית"ר ירושלים מפירוק אמיתי. בזכות ההתאחדות והבקרה נמנעה עיסקת מכירתה של בית"ר לשיח המדומה מהאמירויות. כמה ביקורת ספגו חסון וסייג מאותם אוהדים חוליגנים של בית"ר אז? איזה לחץ הפעילו על ההתאחדות והבקרה לאשר את העסקה שאמורה היתה לרסק באמת את בית"ר. כדי להציל את בית"ר, ההתאחדות השקיעה הרבה כסף כדי להעסיק חברת חקירות ולגלות את הבלוף בעסקת המכירה.

עוד טעות עשו חסון וסייג בנוגע להתנהלות שלהם עם בית"ר. ההתאחדות החליטה להעניק לקבוצה הלוואה בסך 5 מיליון שקלים כדי לאפשר למועדון לשלם משכורות ולסיים את העונה. הכסף כבר היה מוכן, ואז חוגג העביר 3.5 מיליון שקלים, ההתאחדות נתנה הלוואה בסכום נמוך יותר. בהתאחדות העדיפו לא לשווק את הסיוע שלהם לבית"ר והעדיפו לספוג ביקורת. הם טוענים כי המטרה שלהם הייתה להציל את בית"ר ולא לקבל מחמאות מאותם חוליגנים שאחראים בעצם למצבה של הקבוצה. בהתאחדות מכינים בימים אלה סל הטבות במטרה לסייע למועדון.

ההתאחדות, כמו הבקרה, אינן יכולות לקחת מחוגג את הבעלות על המועדון, כל עוד המועדון אינו בקריסה כלכלית. למרות הפסטיבל התקשורתי והמסרים המפחידים בוקר וערב על הליכה לפירוק, בית"ר ירושלים לא שם. גם לא בדרך. התקנון מאפשר לחוגג להפעיל את הקבוצה בתקציב מינימום, עם סגל צעיר וזול, אין לבקרה ולאף גורם (גם לא לבית משפט), סמכות ליטול מחוגג את המועדון. על פי התקנון, הבקרה יכולה למנות מטעמה נאמן, אולם הליך זה יתבצע רק במקרה שיש חשש אמיתי להמשך פעילותה של הקבוצה, מצב בו הבעלים אינו מעמיד ערבויות לתקציב מינימום וערבויות לחובות. במקרה של בית"ר נכון להיום, אין עדיין חשש כזה, ולכן אין שום אפשרות למנוע מחוגג את הבעלות על בית"ר.

אפשר לבקר את חוגג על ההתנהלות, על רצונו לשחרר ולמכור שחקנים, אפשר וצריך לבקר. אבל מבחינה משפטית, אין שום כוח שיכול למנוע ממנו להישאר הבעלים של בית"ר. למעשה חוגג סיים את דרכו בבית"ר ירושלים, ועד שהוא ייפרד ממנה באופן רשמי, הוא נהנה להתעלל באותם אוהדים שמפגינים נגדו. אם יש סיבה (מעבר לרצון להציל מעט מהכסף שהוא השקיע) שהוא עדיין מחזיק במועדון, זה הרצון לתת להם להזיע. לתת להם לסבול. והם סובלים. אגב גם ארקדי נתן להם לסבול ולהזיע, גם טביב, ועכשיו חוגג. כל השלושה מיישמים את האמירות: עין תחת עין, שן תחת שן. בצרפתית קוראים לזה: סה לה וי. אלה החיים.