1. כמה סמלי שרוב שחקני נבחרת הנוער הם ילידי 2004, השנה בה זכתה יוון באופן סנסציוני ביורו הבוגרות בפורטוגל. כמה סמלי כאשר מתעמקים בזה, הדרך לגמר שלה הייתה מאוד דומה. יוון עלתה עם 4 נקודות משלב הבתים לאחר ניצחון במשחק הפתיחה בפורטו, תיקו מול ספרד והפסד לרוסיה. ברבע הגמר, באצטדיון של ספורטינג ליסבון, ניצחה יוון את אלופת אירופה צרפת ובחצי הגמר היא פגשה נבחרת מושלמת כמו צ'כיה שהגיעה אחרי 4 ניצחונות.
צ'כיה הייתה עדיפה בכמה פרמטרים על יוון, אבל מרגע ששתי הנבחרות נכנסו להארכה ועד לשער הכסף של טריאנוס דלאס, יוון ישבה על הצ'כים, הוכיחה עליונות כמעט כל פרמטר, וסופה שניצחה ועלתה לגמר. המדהים היה שיוון, שכאמור עלתה בזכות הפרש שערים מהבתים, ניצחה את כל שלושת משחקי הנוק אאוט וגם כשנזקקה פעם אחת להארכה, היא הייתה קצרה יחסית. גם אם הזכייה הייתה סנסציונית, שום דבר בה לא היה מקרי. יוון שדרגה את עצמה ממשחק למשחק, והייתה ראויה לגביע.
אין שום מקריות בעלייה של נבחרת הנוער לגמר אליפות אירופה. היא ניצחה בשלב העילית את המשחק המכריע מול סקוטלנד, היא הביסה את אוסטריה והייתה אמורה לנצח גם את סרביה. בחצי הגמר היו לה ארבעה מצבי כיבוש, כולם טובים, והיא ניצלה שניים. לצרפתים היו 20 מצבי כיבוש, רובם פחות טובים והיא הבקיעה דווקא ממרחק. לא בכדי נמצא ההקשר הסמלי ליוון 2004. זה יכול להיגמר גם בזכייה.
2. אתה לא יכול שלא לחשוב על כתרים שהונחו בעבר על ראשיהן של נבחרות ישראליות שהגיעו להישג מקרי, הרבה פחות מגמר אליפות אירופה, ולחשוש מלהניח כתרים גם הפעם, אלא שהפעם זה קצת אחרת, גם אם ישראל ניצחה רק פעמיים עד היום בטורנירי גמר של אליפות אירופה לנוער, בתוך פחות משבוע – השבוע.
תסתכלו על שני השערים של הנוער מול צרפת, ותחשבו מתי כבשה נבחרת ישראלית שערים כאלה? בראשון יצאה הנבחרת מלחץ בשליש הראשון שלה, בהנעת כדור בנגיעה, שהוציאה אותה למשחק מעבר מאוד מהיר. רוי רביבו עשה תנועה לעומק ושב על עקבותיו, מה שאפשר לאוסקר גלוך לנוע לשטח שפינה שחקן הגנה צרפתי שיצא לרביבו, לקבל את מסירת האומן של לוגסי ואז להעביר כדור רוחב שהפך לשער עצמי.
קבוצות ישראליות מבוהלות יכולות להרחיק ושחקן טכני יכול להשיג יתרון על הגנה מהוססת, או להשתמש במבצע אישי או בעיטה מרחוק, או לנצל יריבות חלשות. אין בנמצא שערים מהסוג הזה כי כל הפרמטרים פה שונים בתכלית מהכדורגל הישראלי: יציאה מלחץ, משחק נגיעה, הנעת כדור מהירה של 13 מסירות ללא הפרעה, עם נוכחות ברחבה, מול לחץ של הגנת היריב המעולה.
השער השני זו בכלל הזיה. קרן, מהסוג שישראל סופגת ממנה בצרורות, בכל גיל. שחקן ישראלי מנתר ונוגח בעוצמה לרשת. ולחשוב שכדורים כאלה נחתו אתמול ובכלל מאז פתיחת האליפות ברחבה של ישראל, ואף יריבה לא ניצלה אותם. קבוצות או נבחרות ישראליות לא כובשות שערים כאלה, קבוצות או נבחרות אירופיות כובשות שערים כאלה, וישראל היא נבחרת אירופית. לגמרי.
3. נהוג לומר שבגילאים הצעירים אנחנו זוכים להישגים גדולים יותר כי בשעה שהיריבים הם פיזיים, הטכניקה של השחקן הישראלי סוגרת את הפער. לנבחרת הנוער של ישראל אין עדיין פיזיות יוצאת דופן, והטכניקה האישית גם היא לא יוצאת דופן, אבל הדרך שבה הנבחרת משחקת – ומאומנת – מציעה אסקפטים אחרים. אין בהלה, אין הרחקות סתמיות, שחקנים יודעים לטפל בכדור בכל מקום במגרש, יודעים לעשות הגנה, עושים פחות טעויות לא מחייבות ומקבלים החלטות נכונות. הבעיה של הכדורגלן הישראלי הייתה תמיד בקבלת ההחלטות: יתרון במגרש לא תורגם לשערים, יתרון בתוצאה הלך לאיבוד כתוצאה מפאניקה שורשית בדקות הסיום. לא עוד: נבחרת הנוער של ישראל נראית ומתנהגת אחרת.
יש משהו באישיות של אופיר חיים, בתפיסת הכדורגל שלו, שמאוד כובשת, אבל אפשר להגיד את זה גם על אלון חזן, שגם הנבחרת הבוגרת שלו נראתה בליגת האומות הרבה יותר טובה מזו שקדמה לה. הרוב לא מכירים את יילה חוס – גם לא אני – ההולנדי שמנהל את נבחרות הגילאים, שמכניס דפוסי עבודה, וכנראה שגם מכניס מנטליות שונה.
יבוא יום, בעוד 20-30 שנה, שיתייחסו לעשור הזה כעשור ההולנדי בכדורגל הישראלי: ג'ורדי קרויף הנחיל לשאר הקבוצות את השינויים הארגוניים שהפכו את מכבי תל אביב למודל ניהול ספורטיבי של מועדון. חלק מהקבוצות לוקח דוגמא, יש גם כאלה שמחקים אחד לאחד; פטריק ואן לוון, למרות שלא הצליח כמאמן בוגרים, הנחיל דפוסי עבודה במחלקת הנוער, עניין שחלחל גם להתאחדות לכדורגל; יילה חוס הפך את נבחרות הייצוג הצעירות של ישראל להולנד של המזרח התיכון, ושינה את המנטליות של המאמן והשחקן הישראלי. הוא תרגם לכדורגלנית את שורת השיר של יענקל'ה רוטבליט: "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום".
העובדה שישראל עשויה להיות מדורגת בהגרלת מוקדמות יורו 2024 בזכות ליגת האומות, העובדה שהנבחרת הצעירה יכולה וצריכה לחלוף על פני אירלנד ולשחק ביורו הצעירות, העובדה שנבחרת הנוער תשחק במונדיאליטו בעוד שנבחרת הנוער הבאה תוכל להגיע לעוד אליפות אירופה – וכל זה יתרחש בסיום העונה הבאה במקביל – זו תוצאה של מהפכה. אנחנו חוזים בראשיתו של אירוע מתגלגל.
4. נבחרת הנוער היא קולקטיב, אבל בעוד כמה חודשים, שנה, שנתיים, רק חלק ממנה יהפוך לשלד של הנבחרות הבוגרות יותר, ולכן ראוי שנדלה את הצימוקים מהעוגה.
סתיו למקין שיחק העונה 9 משחקים מלאים בליגת העל, הוא כבר בן 19, ואפשר לומר בוודאות שאחרי שנים שבהן לא נמצא בלם טבעי אחד לרפואה, וקשרים או מגינים הוסבו לתפקידי בלם בנבחרת, שלא לומר אזרחים זרים, הולך ומתכלה בלם טבעי שונה בתכלית. אף שחקן באליפות – ויש פה כאלה שישלמו עליהם במצטבר יותר ממיליארד יורו בעתיד – לא הצליח לעבור אותו באחד על אחד, או לקחת אותו במשחק ראש, או לנצל חור של שחקן אחר לידו. למקין שולט, והדגש הוא על שולט, ברחבה של נבחרת ישראל.
נכון, הנבחרת ספגה 6 שערים ב-4 משחקים, זה ה-1.5 בממוצע שסופגות נבחרות ישראליות, אבל קשה לומר שהייתה שם טעות קריטית של הגנה. קשה עוד להגיד את מי למקין מזכיר, אבל הוא מגיע מהפועל ת"א, שייצרה שחקני הגנה מפוארים לאורך ההיסטוריה – שווייצר, לבקוביץ', פרימו, רחמינוביץ', אקהויז, גרשון, לסרי – כך שיש מצב שאנחנו חוזים בבריאה מחודשת של חוליות הגנה ישראליות. להזכירכם, למונדיאל במכסיקו עלתה ישראל עם שער חובה אחד בארבעה משחקי מוקדמות, ובמונדיאל עצמו ספגה רק 3 שערים בשלושה משחקים, למרות שהייתה נבחרת חובבנית לחלוטין.
אל ים קנצפולסקי הזכיר השבוע לשני ותיקים, בסביבות גיל 70, את גדעון טיש, אולי השחקן הכי פיזי שהיה בכדורגל הישראלי, ששיחק כקשר נסוג והבקיע 55 שערי ליגה, חלקם בבעיטות חופשיות עוצמתיות וחלקם בדיוק כמו השער של קנצפולסקי לרשת של צרפת. שחקנים מהסוג שלו, כמו קארצב, כמו אבו פאני, שמשלבים עוצמות פיזית עם טכניקה, לא נראו פה מאז טל בנין. עכשיו יש פה כמה מהם.
שלמה שרף כתב השבוע שאחרי 30 שנה נמצא יורש לאייל ברקוביץ' וכששליימה מוציא דבר כפירה כזה מפיו, כנראה שאוסקר גלוך באמת מזכיר את הקוסם. מה שמרענן בגלוך (10 משחקי ליגה וגביע במכבי תל אביב העונה, 3 שערים) זו התנועה הברקוביצ'ית שלו. הוא לא נוגע בכדור נגיעות סרק. כשכדור נשלח אליו הוא נותן לו לרוץ ואז ניגש לטפל בו כשהוא עם הפנים לשער – קופי ברקוביץ'. שבריר השנייה הזה מקנה לו יתרון מול כל שחקן. הנגיעה האמיתית הראשונה שלו בכדור הוא שחרורו. זה יכול להיות לשער, זה יכול להיות לשחקן אחר. המיומנות הזו שמזרזת את משחק המעבר, שווה 10 מיליון יורו כבר בשלב הזה של הקריירה.
גלוך ירגיש בקרוב מה זה להיות יוסי בניון, בן שהר או מנור סולומון – שחקן שיכול לשחק בו זמנית בשלוש נבחרות שונות – אבל את הטעות שעשו עם האחרים, צריך לעצור עכשיו: הבעיה היא לא בעומס, אלא בזגזוג. כמו ששחקן לא יכול לשחק בשלוש קבוצות שונות בעת ובעונה אחת, הוא לא יכול לנוע מנבחרת צעירה לבוגרת יותר וחזרה לצעירה יותר, בטבעיות. ההירארכיה המובנית בכדורגל, תבלבל אצלו את היוצרות. כל מנהל מקצועי במחלקת נוער מכיר את התופעה: שחקן שעולה לבוגרים, ומשחק בליגת העל לעיני עשרות אלפי צופים, מתקשה אחר כך לחזור ולשחק בליגת העל לנוער לעיני עשרות הורים.
הייתי מחכה עם הנבחרת הבוגרת עוד קצת בעניין גלוך, נותן לו להתבשל למטה, משחק איתו בנבחרת צעירה בתאריכים פנויים, כשנבחרת הנוער לא מתנגשת איתה, אבל לא שלוש נבחרות. גם כי עוד מוקדם ואפשר להסתדר בלעדיו, וגם כי עדיף שישחק בגיל הזה מאשר יישב על הספסל. כך גם צריכה להיות בחירת המועדון הבא שלו, ושל שאר שחקני נבחרת הנוער: עדיף שיירכש וייצא בהשאלה, מאשר ידשדש עוד שנה באקדמיות נוער ויהיה עוד שחקן מ-50.
אפשר לדבר על תאי עבד, ואחמד סלמן, ופיינגולד או עילאי תומר, ובטח על האבא של רוי רביבו שפעם שיחק בסלטה ויגו, אפשר להזכיר את כולם. זה הבסיס של נבחרת ישראל שתנסה להיות אחת מ-48 הנבחרות שיעלו למונדיאל 2026. והיא תהיה, כי משהו בתהליך הזה שנוגע בנבחרת עד גיל 17 ומתפשט לנבחרת עד גיל 35, מצביע שזו הדרך, שאנחנו שם, וזה מתקרב.
