סוף ידוע מראש: סאגת מונס דאבור לא הייתה יכולה להסתיים אחרת

סאגת מונס דאבור, הפוסט השנוי במחלוקת והחזרה לנבחרת ישראל לא הצליחו לייצר רגע אחד כן ואמיתי שיכול היה לאפשר שקט. האוהדים של הנבחרת שסלדו מהחלוץ לא מצאו סיבה לחזור בהם, להפסיק את שריקות הבוז ולתמוך בשחקן. עברו 11 חודשים מאז חזר מונס דאבור לסגל לאחר פסק הזמן הכפוי בעקבות הפוסט, אך הדברים לא הבשילו לרגע אחד לידי אחדות עם הקהל. והאמת – גם לא עם שחקני הנבחרת, שכלפי חוץ אמרו את מה שציפו מהם אך בחדרי חדרים דיברו אחרת.

צריך לומר את האמת, מונס דאבור מעולם לא באמת התנצל על הפוסט שכתב, וגם לא צריך להתנצל אם הוא לא מאמין בזה. הוא התכוון לדברים שרשם ברגע של רתיחה, התחרט על הפוסט בעקבות ההשלכות אך לא באמת ידע איך לצאת ממנו. בסופו של יום, פוסט שיוצא נגד חיילי צה"ל במדינת ישראל הוא חציית קו אדום שרק התנצלות אמיתית וכנה יכולה לגרום לאנשים לשכוח אותו.

ומונס היה במלכוד. אם היה באמת מתנצל, איך זה היה מתקבל בחברה הערבית? התגובות היו קשות מאוד ולא בטוח שהוא היה יכול להתמודד איתן, הוא פשוט ניסה למצוא פתרונות כשהוא הולך על ביצים. חלק מהתגובות שניסה לייצר הוכתבו לו, את חלקן לא בטוח שהבין, אך בסופו של יום זה היה הכל חוץ מהתנצלות וזאת הסיבה שהאנרגיות מול אותו חלק מהציבור לא השתנו.

איך שלא מסדרים את זה, נבחרת ישראל זו נבחרת שרואה את עצמה כמייצגת של עם ישראל. השיוך, הדגל וכמובן הזהות. היא מקבלת אליה כל אחד שמקבל אותה, ומרגיש חלק מהמדינה הזאת, לא משנה מה הדת או הלאום שלו. לקבל ולהרגיש חלק מהמדינה זהו תנאי בסיסי לשחק בנבחרת. לא שירת "התקווה", גינוי פיגועים או כל דבר אחר שצף לאחרונה. ברגע שמונס אמר את מה שאמר ולא באמת התנצל, היה ברור שיהיה נתח גדול של אנשים שלא יסלחו ולא יאפשרו לו להמשיך בנבחרת כאילו לא קרה כלום.

וזה רק הלך והקצין. למשחקים של הנבחרת הגיעו "אוהדים" שלא היו מגיעים בדרך כלל, רק כדי לשרוק לו בוז. היו גופים ימניים שגם דחפו למקום הזה, לקחו את כל האירוע למקומות הכי פוליטיים שיש והגדילו את הנזק. אך כנראה שלא משנה מי היה עושה מה, מונס נכנס למלכוד שרק התנצלות אמיתית וכנה הייתה מסיימת את הסאגה מבחינתו. והוא לא באמת רצה לעשות זאת.