קבוצות ישראליות כבר ניצחו במשחקי חוץ באירופה – הפועל באר שבע בסן סירו, הפועל תל אביב בפארק דה פראנס. הם אפילו ניצחו בהצגות תכלית – מכבי פתח תקוה בבלגרד, הפועל תל אביב בפארמה; הם גם ניצחו בהצגות תכלית מול מגרש מלא – הפועל תל אביב בווינה ואפילו ניצחו את אולימפיאקוס בהצגות תכלית – מכבי חיפה בליגת האלופות. נדמה, שהפעם נשברו כל השיאים: המעמד, התוצאה, ההצגה והתכלית. זה היה וואו, זה היה מופע של קבוצת ליגת אלופות. אם זה לא חד פעמי, זה גם יכול להיגמר שם – בליגת האלופות. אפולון לימסול נכנסת לסרטים, כי להפסיד מול אולימפיאקוס, זה לפחות להפסיד מול קבוצה נערצת.
לסיים התמודדות מול קבוצה בסדר הגודל הזה – אל תתנו לתוצאות של אולימפיאקוס מול קבוצות ישראליות לבלבל אתכם, זו אלופת יוון הכמעט נצחית – כשהיריבה בועטת פעם אחת למסגרת, לא כובשת, לא מצליחה לייצר שום יתרון באף מקום במגרש, במשחק חוץ, זה באמת הצגת תכלית.
חיפה הייתה כל כך נכונה – שזה יותר ממדויקת, מפוקסת או יעילה – שלפעמים היה נדמה שאלה באדום-לבן הם ישראלים. כשמחברים את מכבי חיפה למשחקים של הנבחרת הבוגרת ביוני, של נבחרת הנוער באליפות אירופה, ושל שאר הקבוצות הישראליות באירופה, מבינים שקורה פה משהו. זה לא ספוראדי, זה לא צירוף מקרים, זה אירוע מתגלגל.
הייתי נותן קרדיט למאמנים הישראלים: חזן, חיים, לם, ברדה, בכר. הם גידלו ביצים, הם משחקים בלי רגשי נחיתות, עם הכדורגל שלהם, עם הבנה עמוקה שככל שינועו במגרש ויחפשו את הכדור, הם יקבעו את מה שקורה במגרש. ישראל מייצרת בחודשים האחרונים סגנון משלה: עולה כאנדרדוג, אבל משחקת כפייבוריטית. היריבות לא יודעות לאכול את זה, משתבשת להן שרשרת המזון.
אחרי ההצלחה המטאורית של נבחרת הנוער שוב קמו אלה שחושבים שזה שחור או לבן וליהגו נגד כמות הזרים שיש בכדורגל הישראלי, כאילו הכמות הזו היא יוצאת דופן במושגים עולמיים. והנה באה מכבי חיפה ומוכיחה שבחירת זרים טובה, הכרחית להצלחות: גם בארץ וגם בחו"ל. אחת הדרישות המרכזיות של משרד העבודה הבריטי למתן רישיון עבודה לכדורגלן, היא הוכחה לכך שהוא ראוי לתפוס מקום של כדורגלן בריטי. נדמה שאין זר אחד במכבי חיפה שאפשר להגיד עליו שהוא תופס מקום של שחקן ישראלי טוב ממנו. תוסיפו לכך שלושה מתאזרחים כמו ג'וש כהן, מאוויס צ'יבוטה וניקיטה רוקאביציה, ויש לך כבר 9 שחקנים זרים שיוצרים פער משמעותי בין מכבי חיפה לבין הכדורגל הישראלי ומצמצמים בצורה משמעותית את הפער שלה מול העילית של אירופה.
חיפה משחקת עם שלושה זרים בהגנה, קורנו נותן מימד התקפי, סונדגרן הגנתי, פלאניץ' זה מפלצת; עלי מוחמד בפתיחת עונה חלומית הופך לאט לאט להיות אנגלו קאנטה של חיפה; צ'ארון שרי הוא אומן כדורגל עם בעיטות חלומיות ופרנזי פיירו מאכיל אותנו כובעים מכל הסוגים, כולל רחבי שוליים.
פיירו הוא כבד תנועה, אבל יש לו נוכחות פיזית מרשימה וצעד ראשון קטלני, שמעמיד אותו לפני הבלמים שלו. ככה נראו שני הגולים שלו, ככה נראים גם המצבים שהוא מחמיץ. הכוח והקלילות שבה הוא דרס את הבלמים של אולימפיאקוס, כולל אקס רומא ונאפולי, קוסטאס מאנולאס, הזכירה מאוד את הדריסות של יעקובו איגביני בצמד שלו מול אולימפיאקוס ב-2002. את שחקני נבחרת הנוער רצוי לפזר בקבוצות שלא יכולות להביא זרים כאלה, שם כל הערה בונה על זרים ושחקנים צעירים תהיה נכונה.
אי אפשר להתעלם מהעוצמות של מכבי חיפה. יש לה נחיתות רק בעמדת השוער ואולי בעמדת החלוץ השני ליד פיירו. ההחמצה של דין דוד היא שוב הוכחה לכך ש-15 שערי ליגה פחות חשובים משני שערי מאני טיים. אם מכבי חיפה הייתה סופגת בתחילת המחצית השנייה, ומפסידה בסופו של דבר, היינו מדברים רק על ההחמצה של דוד. ביום כזה, צריך גם להסתכל על חצי הכוס הריקה: דוד קיבל כדור בשני צעדים לפני הבלם שלו, כשהשוער משאיר לו פינה ריקה לחלוטין והוא בעט לגופו, גם בפזיזות וגם ברישול. אם דוד רוצה להיות פעם החלוץ המוביל של נבחרת ישראל, הוא חייב לעלות מדרגה.
מלבד החוליות הפחות טובות – והמאוד לא משפיעות על המשחק הכללי – חיפה חזקה פיזית, יודעת להשיג כדור מהר לאחר שהיא מאבדת, הרבה בזכות מהירות תגובה, ויש לה שחקנים עם בעיטות משובחות – שרי ואבו פאני הפגינו זאת אמש – ועכשיו גם מגיע משחק הראש של הענק פיירו, שאי אפשר להתגונן מולו. והכי מהותי: חיפה ניצחה ביוון בלי רוקאביציה, כמעט בלי אצילי, בלי מחמוד ג'אבר. איזה עומק, כמה אפשרויות.
מכבי חיפה הבטיחה אמש את מקומה בשלב הבתים באירופה – רק לא ברור באיזה מפעל. היא גם הבטיחה עוד 10 משחקים העונה באירופה. מבחינת ניקוד זה יקפיץ אותה, זה יעזור לישראל לקפוץ, וישראל נמצאת במצב פנטסטי אחרי שנתיים מאוד מוצלחות – עם פתיחה חלומית של נקודה משוכללת לאחר 5 משחקי מוקדמות בלבד ולפני משחקי הערב – שלפחות מכבי תל אביב מדורגת בהגרלות כל הדרך עד לשלב הבתים והפועל באר שבע יכולה עוד למצוא את עצמה מדורגת בשלב הפלייאוף. כמות המשחקים הצפויה באירופה יכולה להקפיץ את ישראל השנה הכי קרוב למקום ה-15 שהייתה בו מאז 2004. והמשמעות: 5 נציגות באירופה שתיים מהן במוקדמות ליגת האלופות.
באותה נשימה אסור לצאת מפרופורציה. הניצחון של מכבי חיפה או ההתקדמות של הכדורגל הישראלי לא הופכים את ישראל למעצמה. צריך תמיד לזכור שהכדורגל ההישגי הוא מאותה ביצה של הקומבינות, של הארכות הבלתי נגמרות שנותנים פה לקבוצות נטולות יכולת תקציבית, ושל כדורגלנים חסרי עכבות שמחפשים מין מזדמן עם תלמידות, ועוד רצים לספר על זה לחבר'ה.
מה דעתך על הכתבה?