1. בין 2016 ל-2018 זכתה הפועל באר שבע בשלוש אליפויות, מוטטה את העולם הישן, דרכה על מכבי חיפה בדרכה לגמר הגדול, הזיזה את מכבי תל אביב מהדרך, הדיחה בסוף את ג'ורדי קרויף מתפקידו במכבי תל אביב, קיבעה את עצמה כמועדון גדול, התיישבה אפילו בטרנר שהפך לאצטדיון (במלוא מובן המילה). מאז עונת ההישרדות ב-2013 (צמד של דובב גבאי מול מכבי נתניה), לא ירדה הפועל באר שבע ממקום רביעי. זו הנצחת מעמד.
מה שקרה אמש בטרנר מקעקע את כל היסודות האלה. באר שבע שיחקה מצוין ב-20 הדקות הראשונות, עמדה נהדר גם ללא מיגל ויטור בהגנה, כמעט ויצאה עם נקודה אחרי מחצית שלמה עם 10 שחקנים, אבל התחושה כל העת הייתה של קבוצה שנלחמת על חייה, לא מועדון צמרת המשכשך במור בשמים ולבונה, באמבטיות חלב. רגשי הנחיתות האלה, מול מכבי חיפה די בינונית יש לומר, לא היו במקום.
הפועל באר שבע היא מועדון גדול, העלייה שלה לשלב הבתים בקונפרנס ליג מובנת מאליה, גם אם הדיחה קבוצות ממדינות כדורגל ראויות, היכולת שלה לזכות באליפות – קיימת – גם אם לא תזכה בסוף (יש לה שתי יריבות מעולות), והיא גם תסיים במקום השלישי, למרות שני ההפסדים הרצופים בבית. אבל הפועל באר שבע לא יכולה להרשות לעצמה להיראות כמו בני סכנין בשנת הבתולין בליגת העל, כמו מכבי פתח תקוה בשנותיו הגדולות של גיא לוזון. כך נוהגות קבוצות קטנות שרוצות לקרוא תיגר על הגדולות. זה לא מקומו של מועדון כדורגל הפועל באר שבע, ככה נראה מועדון קרב הפועל באר שבע.
בעונה שעברה, עד פיטוריו, סיים רוני לוי 24 משחקי ליגה עם 4 אדומים ו-78 צהובים, ממוצע של אדום כל שישה משחקים ו-3.25 צהובים בממוצע למשחק. החריגים היו במשחקים מול מכבי חיפה – כנראה ששם זורם דם רע שטרם אותר מקור נביעתו. אליניב ברדה הדריך 15 משחקים בעונה שעברה, שמר פחות או יותר על מכסת הצהובים אבל אצלו קיבלה הקבוצה אדום כל 4 משחקים והעונה (בעשרת המשחקים בכל המסגרות) אדום כל שלושה משחקים. אפשר להשליך את זה על איגוד השופטים, כפי שנעשה אתמול, אבל באר שבע שיחקה ארבעה משחקים העונה במסגרת איגוד השופטים הישראלי ועוד שישה במסגרת אירופית. אין הצדקה שקבוצה שאמורה להכתיב את הקצב, תיגרר לקרבות בושידו. הדחיפה שהעניק עומרי גלזר לנטע לביא – לא לגיטימי גם אם הקפטן של היריבה מנסה למנוע ממך טראש טוק – והכניסה המכוערת של רמזי ספורי בדניאל סונדגרן, זו לא מורשת כדורגל, זו מורשת קרב.
אין להפועל באר שבע במה להתבייש בכדורגל שלה, היא לא צריכה להיתלות על שחקני יריב כדי לנצח אותם. מכבי חיפה קבוצה מדהימה, עם סגל עמוק, אבל כזו שמתאימה את עצמה לשתי מסגרות וצריכה לחלק כוחות (לבאר שבע אין בעיה כזו, המשחק שלה לא בעוד יומיים אלא בעוד ארבעה). באר שבע לא צריכה לצמצם פערים, היא צריכה לייצר אותם, לטובתה. לא בכדורגל אגרסיבי, לא בקפיצות על שופט שמאבד שליטה ועד הדרך מאבד סבלנות כלפי הספסל, ולא בטראש טוק (זו לא באמת הסיבה שגלזר עוצר פנדלים). מפתיע שדווקא אליניב ברדה המקסים, אחד מגיבורי הדור האחרון, סמל בבאר שבע, טווה מתחת ידיו כדורגל כזה שמרחיק את הפועל באר שבע ממועדון הגדולות ומסיג אותה למקומה הקודם.
2. בסוף המשחק אתמול בבלומפילד נשאל ולאדן איביץ' איך הוא יתמודד כעת עם העזיבה של סטיפה פריצה וההרחקה של ג'ורג'ה יובאנוביץ' במשחק הבא של הקבוצה באשדוד. "אני אתמודד" ענה איביץ' בקול ובסבר פנים שבזו לשאלה. באנגלית השבורה שלו זה נשמע נחרץ: "I deal"!
איביץ' שונא שנכנסים לו לבעיות, הוא לא רואה בכלל שיש בעיות, גם אנחנו לא רואים. עד כה התמודדה מכבי תל אביב מול שתי קבוצות חלשות וקבוצה אחת ראויה, וכבשה 14 שערים. היא הייתה יכולה להבקיע עוד 14. הקטע במכבי תל אביב, בפרט אצל איביץ', שאתה לא רואה אצלה שום שינוי: היא כותשת מההתחלה, היא לא נותנת לנשום, היא משיגה את הכדור ומחזיקה בו, והיא מטווחת את השער.
הנוכחות של ערן זהבי יוצרת תחרות בריאה. הבלמים של היריב הולכים אליו, ומקבלים מבצעי סולו של אחרים. מה שנראה לכאורה כמו זה שהילדים לא עושים חשבון למאסטרו, נראה גם כמו אופציות כיבוש רבות. תוציא את פריצה, תוציא את יובאנוביץ', יהיו שם גלוך, קניקובסקי, גויאגון, ריקן, יש שם מספיק שחקנים שיכולים להתמודד מול קבוצות מדרג נחות יותר, גם כאלה שניצחו העונה בטרנר. כדי לשבש את מכבי תל אביב, צריך לתפוס אותה אחרי נפילת מתח. לאחר ההדחה שלה מאירופה, קשה לראות נפילות מתח בהמשך. איביץ' (מבט מקפיא, חייבים לומר) לא נותן לשחקנים שלו אפילו למצמץ באסיפות.
תודעתית, כיבוש כפול ממכבי חיפה, גם עם ניקוד מושלם לשתי הקבוצות, בפרט לאור התרחקותה של הפועל באר שבע, בונים מתח לקראת המפגש בין הקבוצות בסמי עופר בעוד שלושה מחזורים, לאחר פגרת הנבחרות. מזכיר קצת את המפגש ביניהן ברמת גן בעונת 1993/4. מכבי חיפה תעמוד אז לפני המשחק בטורינו, כשהיא צריכה להתמודד עם שהייה ביום הכיפורים באיטליה. כמו שמכבי תל אביב משחקת עד עכשיו, יהיה מעניין לראות איך יתפתח המשחק ולא רק איך הוא יסתיים. זה נראה כמו התנגשות טיטאנים שלא חווינו כמוה כבר שנים.
מילה אחת על ג'ורג'ה יובאנוביץ'. הפאול שלו אתמול על נועם כהן היה פאול של תסכול על החמצה. מרוב התעסקות בילדות של אוסקר גלוך, שכחו שגם יובאנוביץ' הוא עוד ילד. ייתכן – לא נראה ככה – שההרחקה שלו תסב נזק. מישהו צריך להדריך אותו, גם אם נראה שהוא לא ממש צריך הדרכה. על דברים כאלה – תשאלו את אליניב ברדה – קמה ונופלת עונה.
3. עכשיו, כשאצטדיון טדי המפואר – זה שעובר כבר 30 שנה מתיחות פנים, מכביות וחדרי חשמל מפוחמים – יחזור לפעילות, אולי כדאי שראשי קבוצת האוהדים של הפועל ירושלים יבקשו להישאר במושבה. בטדי הקהל שלהם הולך לאיבוד, במושבה 1,200 איש עוד איכשהו נשמעים. הפועל ירושלים פותחת עונה בצורה אחרת לחלוטין וסותמת לכולנו את הפה.
לא הבנו איך זיו אריה מקבל קרדיט כזה. הוא שם, והקבוצה שלו רק משתפרת. גם ההודעה של המועדון על סיום הרפתקת גוני נאור בסמי עופר, הראתה אופי, בדיוק מהסוג שהראתה מכבי נתניה סביב עניין עדן קארצב. "אנחנו לא שטיח", אומרים במקומות האלה וכדאי שנבין, או שאולי נתרגם לשפה שיואב כץ מבין: הקבוצות בעלות המסורת, אלה שהיו פה בעידן הקודם, וחוזרות לאט לאט למקומן, לא מתכוונות להיות בית ייצור שחקני סגל של אף אחת. לא אגרסיביות ובושידו נוסח רמזי ספורי, אבל בהחלט כדורגל שידגיש אופי של מועדון ויחזיר קהל שאיבד עניין. כשהפועל פתח תקווה תחזור, ואום אל פאחם תתפוס את מקומה כנציגת המגזר הבכירה, תהיה פה ליגה מושלמת. הפועל ירושלים היא מסוללות הדרך לשם. כיף לראות.
מה דעתך על הכתבה?