ההצלחה של מאור בוזגלו, שקיבל את כל הכסף שתבע מהפועל תל אביב, עברה קצת מתחת לרדאר השבוע. מדובר במערכה מתישה וצודקת שבוזגלו ניהל במשך יותר משנתיים, לא רק עבורו ברמה האישית, אלא עבור כל שחקן שחותם על חוזה ודורש שיכבדו אותו. בוזגלו עשה את זה עם הרבה סבלנות, אורך רוח ואפס פשרות – לא משנה כמה זמן זה ייקח.
נחזור קצת אחורה. ביוני 2019 חתם מאור בוזגלו לשנתיים בהפועל תל אביב. בחלק השני של העונה הראשונה פרצה הקורונה. כבר אז, בזמן שכל קבוצות ליגת העל מקצצות סביב 30% בשכר השחקנים, הסכימו בכירי המשתכרים בקבוצה כולל בוזגלו ואוראל דגני, לקיצוץ של 50% בשכרם עד לתום העונה. ההנהלה דרשה קיצוץ של קרוב ל-70% וסימנה את אלה שלא התיישרו.
בסיום העונה שלח המועדון מכתב לבוזגלו ולחמישה שחקנים נוספים וציינה כי חוזיהם לעונה או לעונות הבאות מבוטל והם הופכים לשחקנים חופשיים. תחילה האדומים ייחסו את הפיטורים לנזקי הקורונה, אבל כשבוזגלו הגיש תביעת בוררות, כבר דיברו על פציעה עליה לא דיווח ועל אי אילו סיבות כאלה ואחרות. הפועל תל אביב ירתה לכל הכיוונים אך ורק כדי לא לעמוד בהסכם, ושעליו חתם הבעלים בערבויות אישיות בבקרה.
באוקטובר 2021 פסק הבורר עמיאל תגר שלבוזגלו מגיעים כ-1.1 מיליון שקלים כולל הוצאות, אבל זה לא הספיק. ערבויות בבקרה, פסק בורר, שום דבר שקשור להתאחדות לכדורגל לא מחזיק מים והאדומים החליטו שהם פונים לבית הדין לעבודה. בפועל הם ידעו שאין להם סיכוי, אלא רק רצו למשוך זמן כדי להגיע לימים שיהיה להם קל יותר לשלם (כמו בימים אלה, בהם נכנסו קרוב ל-20 מיליון שקל ממכירת שחקנים בטווח של חודשים ספורים).
עד כמה אפשר לדפוק את המערכת בישראל? בזמן שהפועל תל אביב לא שילמה לבוזגלו תחת פסק בורר עם חוזה מעוגן בבקרה, היו בהתאחדות מספר גורמים שעזרו למועדון לקבל אישור לשחק באירופה אם היו מסיימים במקום הרביעי בעונה שעברה. האישור התקבל, אבל האדומים לא הצליחו לעמוד ביעד המקצועי.
לא במקרה הפועל תל אביב משכה את בוזגלו. זאת תכנית העבודה במועדון לאורך כל השנים. מעבר לפיטורים, מושכים כל חוב, מנסים לגרור את השחקן למערכה מתישה, יוצאים מנקודת הנחה שבאיזשהו שלב הוא יישבר וחוסכים עשרות אחוזים מהשכר המקורי. אחמד עאבד לדוגמא, פוטר שנתיים לפני תום חוזהו, תבע את המועדון אך נשבר בדרך. בסופו של דבר הוא הגיע לסיכום עם הקבוצה במסגרתו ויתר על כמה מאות אלפי שקלים.
בהפועל תל אביב עוד התגאו בכך אמרו לאחר הסיכום עם עאבד ש"חסכנו יותר מ-30% מהחוזים לאורך השנים. אנחנו לא משלמים את כל החוזה ונלחמים על כך". אז זהו, שהאדומים לא באמת חוסכים – כי הם לא לוקחים בחשבון את הנזק התדמיתי, הבושה של הקהל, הספונסרים הפוטנציאליים שלא רוצים להתקרב לקבוצה והעובדה שאין לאף אחד בכדורגל הישראלי אמונה בהנהלת המועדון. איך שלא משקללים את זה, כנראה שזה מסתכם בהרבה יותר מ-30% משכר השחקנים.
מאור בוזגלו לא רעב ללחם. ברמה האישית סביר להניח שהיה פשוט לו יותר לסגור את זה בתחילת הדרך עם 200 אלף שקלים פחות בחשבון, ובלי כל הסחבת והעצבים. אבל בוזגלו עשה כאן מעשה אצילי – הוא נלחם על העתיד של הכדורגלן הישראלי, על הזכויות של כל שחקן שחותם על הסכם עם הפועל תל אביב או כל מועדון אחר ואחרי חודש לא טוב על המגרש, ההסכם מאבד ערך ומתחילים משחקי ההתשה. בוזגלו נתן תקווה לכל שחקן שיגיע לנקודה הזאת בעתיד. אחריו, כל שחקן יקבל את הביטחון שגם אם זה ייקח שנים, את הכסף שלו הוא יקבל עם ריביות והוצאות בית משפט. זאת התרומה הכי גדולה שמאור בוזגלו יכול היה לספק לכדורגל הישראלי, הרבה יותר מהרגעים היפים שנתן על הדשא.
אנשים הספיקו לשכוח, אבל עד לפני שנתיים כולם היו סולדים משחקנים שנתנו להם להתאמן בצד כמנודים. זו הייתה נקודת השפל של שחקנים. מאז ימי הקורונה, הפועל תל אביב "שדרגה" את המנגנון, הפכה את המנודים למפוטרים בלי פיצויים, וראתה איך מועדונים אחרים מחקים אותה. משה חוגג הספיק ללמוד מהניסנובים ועשה זאת לדן איינבינדר, שעבר להפועל תל אביב עם שכר חודשי של 15 אלף שקלים ועדיין מנהל תביעה נגד בית"ר. העקשנות של בוזגלו והעובדה שקיבל את כל מה שמגיע לו, אולי יעשו סוף לדרך השפלה בה הרשו לעצמם מועדונים להתנהג כלפי שחקנים. אם בוזגלו היה נשבר בדרך, כנראה שאף אחד כבר לא היה הולך עד הסוף. בלעדיו, ייתכן שהשיטה הנלוזה של הנהלת הפועל תל אביב הייתה הופכת סופית לדרך המקובלת בכדורגל הישראלי.
