אני לא בטוח שהמקום האחרון הוא העלבון הגדול יותר של בית"ר ירושלים אתמול (שבת) בתבוסה 4:0 למכבי תל אביב. נדמה שהגישה של ולאדן איביץ' לבית"ר ירושלים הייתה מעליבה יותר. איביץ' הגיע למשחק הזה עם שלושה שחקני הגנה בלבד, שלושת הבלמים. כל שאר השחקנים הם שחקנים יצירתיים, שאמנם עשו לחץ והשיגו בקלילות כל כדור שאיבדו, אבל מול קבוצה טיפה יותר אימתנית – נגיד, נס ציונה – היו עלולים להיענש. שני ווינג-בקים שהגנה זה החלק הזניח בקריירה שלהם, שני עושי משחק ושני חלוצי מטרה. אין מאמן בעולם שהיה עולה ככה אלא אם כן זה משחק פורימי מול חברי הנהלה, צוות מנהלה ועיתונאים.
ולכן נשאלת השאלה, המאוד נוקבת, למה היה צריך ערן זהבי לחכות לפנדל בדקה ה-83 כדי לעלות על לוח התוצאות, דווקא במשחק שכל צהוב במגרש וביציע רצה שהוא יסתום ליוסי בניון את הפה. אנחנו מכירים את זהבי, הוא כל כך אינטנסיבי בעשור האחרון, שהקבלות אצלו מודפסות גם בלי הזמנת עבודה. והתחושה שיצאתי מהמשחק אתמול היא שכבר קשה לו לסתום פיות כשהוא על טייס אוטומטי.
זהבי פחות דומיננטי משמעותית מבעבר, הכדורים לא הולכים אליו, וגם כשמחפשים אותו זה כל כך לא טבעי, שהוא לא יכול לייצר בעצמו את המספרים שלו – בעיטה מ-20 מטר, דאבל פס וכניסה לעומק, כדור חופשי שיעבור את החומה ויסתובב לחיבורים ללא מענה. השחקנים מסביבו, אולי בגלל רוח המפקד, אולי בגלל אופיים שלהם, לא סובבים אותו, הוא כבר לא בהכרח מסמר הערב. המספרים של אוסקר גלוך עד כה – שלושה שערים וארבעה בישולים בחמישה משחקים – מצביעים על דומיננטיות של שחקן שבא לקחת את ליטרת הבשר שלו. גלוך, שעוד יקבל את הכינוי "מסי של המידל איסט" (פעם לכל חבל ארץ היה את המראדונה שלו), לקח את המנהיגות, גם בגילו הלא מגולח.
יש משהו בהליך העברת הכתר הזה שמזכיר לי את מכבי נתניה של עונות 1974/5 ו-1975/6. מוטל'ה שפיגלר, כוכב על במונחים של זהבי, חזר אז מפריז סן ז'רמן, שם כבש 10 שערים ב-13 משחקי ליגה. ופה הוא גילה שבשנתיים שהוא שהה בצרפת, נולד סטאר חדש – עודד מכנס. שפיגלר, בחוכמתו הרבה, התאים את עצמו לסיטואציה והפך להיות היוצר והבמאי של הצגת הקולנוע הכי נוצצת שהייתה אז בכדורגל הישראלי, ועל הדרך התחיל כבר בזליגתו לעבר הפרישה.
המפתח אצל ערן זהבי זו ההנאה ממה שהוא עושה. אתמול הוא כבש את שער הליגה ה-100 שלו במכבי תל אביב וה-360 בקריירה. אלה מספרים מופלגים, אבל נדמה שזה כבר לא מה שמרגש אותו או מאתגר אותו. לקחת אליפות ממכבי חיפה – במיוחד מכבי חיפה הזו – תביא לו תהילה שכמוה 100 שערים לא ידמו. העקבים והפסים הקטנים (שעשה אתמול), אלה שזהבי כל כך התמחה בהם לפני שפאולו סוזה הפך אותו למפלצת שערים, הם הדבר הבא. יכול להיות שתהליך הכשרתו של גלוך ככוכב הבא של הכדורגל הישראלי והשבת ההגמוניה של מכבי תל אביב, זה מה שזהבי צריך להתמקד בו.
ברק אברמוב הציל את משה חוגג, לא את בית"ר ירושלים. ושמכך הם פני הדברים, בית"ר צועדת בדרך בטוחה למקום הטבעי שלה אחרי מה שחוותה בקיץ – הליגה הלאומית. בניגוד לנס ציונה, שיודעת שתשחק בעונה הבאה בליגה הלאומית, לא מתרגשת מכך, ומנסה ליהנות מהחוויה, בית"ר סובלת. היא סובלת כי הפער בין התדמית שלה כמועדון פאר לבין המציאות הוא פער שאתה לא יכול לכסות במשחק אטרקטיבי אלא רק בנקודות. הקהל של בית"ר לא חווה אליפות 15 שנה, הוא גם לא חווה ריצה לאליפות 15 שנה, הוא בעיקר חווה החלפות בעלים, השפלות לשחקנים, וסחל'ה בלתי נגמר של כל מיני דברים שלא קשורים לכדורגל, אלא שהכדורגל קשור אליהם.
בית"ר לא יכולה לשחק כמו נס ציונה אתמול כי האנרגיות שלה אחרות וגם כי אין דרך אחרת לומר את זה – מכבי תל אביב זה 5 דרגות מעל הפועל תל אביב. יוסי אבוקסיס לא ניסה לעשות אתמול כלום מול הכתישה של מכבי תל אביב, וסגירת נתיבי המסירה. זה לא מתאים לו, והמחמאות שקיבל מולאדן איביץ' בסיום, רק הצביעו על כך שהמאמן הסרבי לא לקח סיכונים. עם סגל כזה, שבו נכנסים שחקני נוער כמחליפים, בלי זרים דומיננטים, אתה לא יכול לפגוש מכבי תל אביב דרוכה ורעבה. זה מתכון לאסון. אבוקסיס היה יכול לבחור בדרך של ניר ברקוביץ', או של ברק בכר ביום רביעי, ולשחק את המשחק שהוא מתרגל מתחילת ההכנה, אבל כנראה שזה היה גדול אפילו עליו.
אם ברק אברמוב רוצה גם להציל את בית"ר ירושלים ולא רק את חוגג, הוא לא צריך לחכות לנדבות של ראשי הקבוצות הגדולות בליגה, ששולחים לו כל מיני שחקני קצה ספסל ממורמרים כמו אדוארדו גררו למשל. הוא צריך לחכות לינואר ושם להכניס יד עמוק מאוד לכיס כדי להנחית בבית"ר חיזוק מטורף, או להודיע מראש: נלחם בכלים האלה, אל תצפו לכלום. אם הוא היה בהפועל תל אביב…עזבו הפועל, אם היה נשאר בבני יהודה – זה לא היה עובר לו חלק.
אוהדי הפועל תל אביב עשו טעות בקיץ כשחזרו מהמחאה שלהם ורכשו מנויים. הם הכשירו בכך עוד עונה שאין בה כלום. בעלי הפועל תל אביב לא שופכים כסף על המועדון, הם שופכים צעירים לתוך הסגל, מצלקים אותם, ואחר כך מוכרים אותם לכל בר בי רב. הפועל תל אביב מנסה להיות מכבי פתח תקוה במקום לנסות ולהיות מכבי חיפה. אני לא אומר שמכבי פתח תקוה זה לא מודל לחיקוי, אבל לה יש ביום בהיר 500 איש במשחק בית במושבה, לא יציע שלם ודגל פריסה מרשים במשחק חוץ במושבה.
קהילה גדולה, בוודאי קהילה עם אמירה, לא יכולה להתפשר לאורך זמן על קמצנות או קבצנות, וגם לא על יחסי עובד-מעביד משפילים. לא סתם חצי מאתרי הספורט עפו על הכותרת "בשם האח", על מה שעשה אתמול אלמוג בוזגלו (שני שערים ושני בישולים, כמו סלים טועמה בפארק דה פראנס) להפועל תל אביב. הזיכרון פה עוד טרי.
בעלי הפועל תל אביב – שהם גם אוהדים – הצילו אותה מפירוק מוחלט, אבל זה היה פתרון זמני. במצבים כאלה אסור להתאהב בפוזיציה, וצריך למהר ולהעביר את תפוח האדמה הלוהט לידיים מסוקסות יותר. יכול להיות שאף אחד לא מוכן לקחת את ההתחייבויות שיש עדיין להפועל תל אביב, ויכול להיות שחלק מההתחייבויות הם החזרת השקעה, אבל מי שלקח אחריות והציל את המועדון, צריך לקחת אחריות ולהעביר אותו למי שיכול להוביל מועדון כמו הפועל תל אביב.
הפתרון הקל, כמו שזה נראה עכשיו, הוא להיפרד מקובי רפואה. זה קיים בכל העולם, אבל מלכתחילה לא היה ברור למה רפואה שהחליף את מוטי איוניר בקבוצה בליגה הלאומית, שוחרר עונה אחר כך מתפקידו וחזר באותה עונה להחליף את אופיר חיים, היה צריך לחזור בפעם השלישית בעונה שעברה במקום ניר קלינגר? את אותם הדברים אפשר לשאול את איוניר שהתפטר בשבוע שעבר שוב מהפועל אום אל פאחם. מה מושך אתכם לשוב למקום שלא מתגמל אתכם מקצועית? נגמרו הקבוצות בישראל?
יש מקומות שהיו עושים לעדן קארצב סדרת חינוך על היציאה החפוזה שלו לדינמו מוסקבה. במכבי נתניה בחרו לעצום עיניים, לחזור מהשיקום של אחרי עזיבתו, למקום שבו היו קודם. לא לתת לו להשתלב לאט לאט בדרך החדשה, אלא להחזיר אותו מהר למקומו הטבעי ואגב כך, לשבש את כל היתר.
מכבי נתניה הייתה צריכה להמשיך בתהליך הטבעי של התעצמות המועדון, אחרי עזיבת ריימונד אטוולד וחזרה בדיוק לאותו מקום שהייתה בו לפני שנה אחרי חמישה מחזורים: ניצחון, שני הפסדים, הפרש שערים 7:5. עכשיו אפשר להוסיף גם שני 0:0 רצוף. הבחירה של נתניה ללכת צעד אחורה כדי ללכת שני צעדים קדימה – לשמור על פאסון ולקבל את קארצב כאילו כלום – התברר כהליכה של שנה אחורה. לא בטוח שמפה יהיה אפשר להגיע אפילו למקום רביעי בסוף העונה.
ראיתי אתמול את הכניסה של תמיר גלזר באביב אברהם, כניסה ששופטי עבר חסרי VAR היו מוציאים עליה אדום בלי למצמץ. גלזר בצמרת מבצעי העבירות בישראל, כך היה גם בעונה שעברה. המדד לא בוחן את אופי העבירות, אבל מספיק מה שרואים פה ושם. כשיהיה גדול, תמיר גלזר לא יהיה דן גלזר, אבל השאלה אם הוא רוצה להיות בן רייכרט.
