במוצאי שבת תפגוש נבחרת ישראל את נבחרת אלבניה במסגרת ליגת האומות. מעל 20 אלף איש הבטיחו את מקומם באצטדיון, ובעוד ניצחון יקרב מאוד את השחקנים של אלון חזן אל עבר שלב הפלייאוף, האווירה סביב המשחק קצת מנומנת. אולי בשל העובדה שכבר היינו בפלייאוף בטורניר ליגת האומות הקודם, אולי אחרי שנים של כישלונות ישנו חוסר אמון מוחלט שאפשר להגיע לטורניר גדול, אולי זה בכלל נעוץ בעובדה שאת כולם מעניין יותר להתעסק באי אילו פרשיות סביב הנבחרת ולא בכדורגל, אך איך שלא מסדרים את זה – אנחנו לפני הזדמנות גדולה מאוד במוצאי שבת, כזאת שיכולה לגרום לדחיפה גדולה מאוד לכדורגל הישראלי.
ערן זהבי? כבודו במקומו מונח, אבל השחקנים לא מתעסקים בזה. להיפך, הצוות המקצועי מודאג מכל הפצועים, הנעדרים והפורשים, ומנגד השחקנים שבסגל רק מקבלים אובר מוטיבציה לנוכח ההזדמנות שעומדת בפניהם, והסיכוי הגדול יותר לקרדיט ודקות משחק. פתאום ליאל עבדה הוא התקווה של המשחק בהתקפה, שון וייסמן נראה החלוץ הטבעי היחיד, דולב חזיזה שנותן קמפיין מדהים עם מכבי חיפה באירופה אך עדיין לא הביא זאת לנבחרת נמצא בהיכון לעשות זאת.
ולא רק הם, אפילו שחקני קו שני כמו גבי קניקובסקי ועדן קארצב מקבלים משמעות אחרת, שחקנים שהם פחות "נוצצים" אבל בהיעדר כוכבי ההתקפה הבולטים כמו מנור סולומון, זהבי ומונס דאבור שפרש, אחרים נדלקים ומרגישים שזה הזמן שלהם. בסגל מלא, לא בטוח שרמזי ספורי היה מגיע עם רגישות בשריר אתמול להתכנסות הנבחרת – הוא היה מרגיש עוד אחד, אך כעת הוא מרגיש שזה שלו, שמחכים לו שיוביל. וכמובן עומר אצילי, שירצה להוכיח שהוא שווה גם בנבחרת וברמות הללו, ולא רק שחקן של מספרים בליגה.
הנבחרת תייצר חלק קדמי שונה ממה שהורגלנו. חזיזה ועבדה ככל הנראה יקבלו את חולצת ההרכב – אם שחקן סלטיק ישחק בכנף שון וייסמן יפתח בחוד, אך את ההחלטות אלון חזן יקבל אחרי שירגיש את השחקנים במהלך השבוע. אולי זה יישמע קלישאי, אך בסגל הנוכחי, הלב והנשמה שיביא כל אחד ואחד, הרעב והרצון לקחת את ההזדמנות של כל שנכתב עליהם קודם, אילו הכלים איתם תעלה הנבחרת למשחק. חלק גדול מהכישרון והניסיון שלה לא יהיו שם, אך יש מספיק שחקנים שיכולים להביא דברים אחרים.
