הבעיה המרכזית באירועי הדרבי אמש היא לא האבוקות ולא הכדורים, אלה נכחו גם בדרבים קודמים. הבעיה היא שלראשונה, אולי, בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי הגיע קהל במטרה מוצהרת ובתכנון מראש לפוצץ משחק. כמובן, היו בעבר אירועים סוערים ואווירה שהובילה להפסקת ההתמודדות, אבל טרור מכוון מבית לא היה. אפשר לנסות להתמודד עם מחאות בהרבה צורות, קשה מאוד לעצור תופעה כזו שבה אוהדים מבקשים לפגוע בקבוצתם שלהם וגם בעצמם.
לאלה שהפריעו לאורח התקין של המשחק להתנהל היה כלל: כל עוד התוצאה איתנו, נמתח את הגבולות, כשהיא תהיה לרעתנו ננסה להנחית גם את המכה הסופית. באופן אירוני משהו, פסיקת ה-VAR הנכונה לפסול את השער של מאור קנדיל במחצית הראשונה הצילה את רועי ריינשרייבר מהחלטה קשה ביותר. המשחק כבר עמד בפני פיצוץ ומי יודע איך העסק היה מסתיים עם שער לצד הזה. המחצית הסתיימה ב-0:0, השערים הובקעו לאחר מכן לרשת ה"נכונה" ושתי אבוקות וסרט שנזרקו מהיציע לקראת הסיום היו בבחינת שירת הברבור של יושבי שערים 4 ו-5.
ההחלטה להביא את הדרבי לסיומו כמעט בכל מחיר הייתה נכונה, אבל העבירה מסר בעייתי לעתיד. במיוחד בעידן הנוכחי נדרש הרבה מאוד כדי להוביל שופט להוריד את הקבוצות לפני תום המועד החוקי. האוהדים ידעו את זה ומתחו את החבל, והגבולות הללו הלכו והתרחבו. בתמונה הכוללת, המשטרה, המשקיף שלומי ברזל וריינשרייבר צדקו. בתמונה הפרטנית יותר, השופט יכול היה לעשות קצת יותר כדי להכפיף את החוקים בחזרה אליו.
למשל, לתת למכבי תל אביב כדורי קרן חוזרים או לכל הפחות להשאיר ברגלי שחקניה את הכדור לאחר ההפרעות מהיציע, הרי בשלב מסוים התחמושת הייתה נגמרת. ההתעלמות המופגנת של ריינשרייבר מזריקות הכדורים היא תוצר של ההתעלמות של שופטים מהתופעה בדרבים הקודמים, והתוצאה שלה הייתה "תחזיקו אותי" ארוך ומתמשך, שלאיש לא היה ספק שלא יתממש. ומה יהיה במפגשים הבאים?
במבחן התוצאה האוהדים נכשלו. במקום לחטוף 3:0 בבית הדין הם חטפו אותו על הדשא, בתעתיק כמעט מושלם לדרבים הקודמים. מאז תחילת הקדנציה הקודמת של איביץ' ב-2018/19 ועד אמש הבקיעה מכבי תל אביב 31 שערים לרשת הפועל במשחקי הליגה, 28 מהם (!) נכבשו במחצית השנייה. זו סטטיסטיקה בלתי נתפסת ותופעה קיצונית של קריסה עקבית, וזה הרבה יותר גדול מסתם פער מקצועי. הפחד בהפועל תל אביב מהיריבה עצום ובא לידי ביטוי פעם אחר פעם. מה ירפא אותו, אם בכלל הוא יירפא? קשה לדעת בשלב הזה.
ייתכן שעם אווירה פחות עוינת ופחות הסחות דעת, מכבי תל אביב צולחת את המשחק הזה בצורה קלה יותר, אם כי דווקא אחרי הניצחון, שהושג בתנאים לא תנאים, רצוי להתייחס שוב לנקודה בולטת אחת – החור שהותירה בהתקפה עזיבתו של סטיפה פריצה. מה שבלט בתיקו באשדוד ובמשחק ההפסד בחיפה ניכר גם אמש. עם חלוץ טבעי על הספסל, סביר להניח שאחד מהשניים, ג'ורג'ה יובאנוביץ' או ערן זהבי, לא סוגר 90 דקות. שניהם הבקיעו לבסוף ויש להם חלק גדול בניצחון, אבל הם לא היו חדים במהלך המשחק והשינוי בעמדה היה מתבקש.
ניתן לנחש שברק יצחקי והצוות המקצועי עמלים על סגירת החור הזה בינואר. בהתחשב בחוסר ההסתגלות של מכבי חיפה לשילוב בין המפעלים ולחשדנות כלפי הפועל באר שבע, מכבי תל אביב, למרות חסרונותיה, היא כרגע המועמדת מספר 1 לאליפות. בלי חלוץ נוסף שיוכל לשנות קצב מהספסל או לפתוח במקום אחד מהשניים, יהיה לה קשה מאוד להגשים את המטרה הזאת.
קצה זרת הבדיל בין איתי שכטר לשער ניצחון בטרנר. למעשה, עד עכשיו אני לא משוכנע שהיה שם נבדל, אבל ה-VAR אמר את דברו והפועל באר שבע איבדה שתי נקודות ביתיות. עם כל המחמאות שהפועל חיפה בהחלט ראויה להן, הפועל באר שבע הייתה צריכה לנצח את המשחק הזה, אבל הפעם האופי המפורסם שלה, או בשמו השני רותם חטואל, הספיק רק לנקודה.
בכל ארבעת משחקי הליגה האחרונים הפועל באר שבע הבקיעה את השער האחרון שלה אחרי הדקה ה-75. בשניים מהמשחקים הללו (וכמעט גם אתמול) היא הפכה פיגור לניצחון. זו אולי עדות לחוט שדרה חזק, אבל זה לא יכול לעבוד כשיטה לאורך זמן. לבאר שבע יש משחק מול נס ציונה ואחר כך מפגש לא פשוט נגד הפועל ירושלים. כרגע הפער מהפסגה עומד על שלוש נקודות. אסור לו להיות גדול יותר לפני המשחק מול מכבי תל אביב.
