זה היה, כנראה, טקס "כדור הזהב" הפוליטי ביותר של השנים האחרונות, וגם התיאטרלי, האופראי. האווירה במסדרונות ובאולמות המחודשים של תיאטרון "שאטלה" לא הייתה של חגיגה שלוחת רסן של ענף שבסך הכל יצא לא רע משנות הקורונה הקשות. כמו בכל מחזה שייקספירי טוב, היו שם חשדנות בצד יצרים, חיסול חשבונות אכזרי בצד מכובדות ונימוס, עם מידה נאותה של מחאה חברתית.
אפילו בקוקטייל המסיים המסורתי שאותו ניסו המארגנים לאושש בעזרת פס קול רעשני שלא צלח, איש לא הרים הפעם קול ולא ביצע מחוות מוגזמות. אפשר היה לחשוב שיצאנו מאופרה או מהצגה שהשתיקה יפה לה. המגמה הברורה הייתה להפגין צניעות, שלא לנקר עיניים בתקופה קשה זו, למרות שרבים מהנוכחים שווים מיליונים רבים אם לא מיליארדי דולרים, וגם אם הנשים הרבות יותר ויותר בטקס משנה לשנה לא ויתרו על לבוש אופנתי ונוצץ (כמו מישל גרציג "שלנו", בת זוגו של חתן פרס יאשין טיבו קורטואה) ואולי קצת התאכזבו. המארגנים הקפידו להוסיף פרס נוסף – פרס לפעילות חברתית, שהוענק לסאדיו מאנה.
ההצגה האמיתית הייתה בחוץ, כשחבורות אוהדים, רבים מהם מהפרברים, אנשים שלא רגילים בדרך כלל להגיע לתיאטרון המוסיקלי העירוני, התאספו בחוץ מעבר לחגורת השוטרים, במרחק סביר ממאהל הכניסה תחת גשם מטפטף, כדי להביע את אהבתם לגיבור הערב קארים בנזמה. באולם התנהל הכל, כרגיל, תחת פיקוח במאי הטלוויזיה, שהורו לקהל, לא תמיד בהצלחה, מתי להתיישב ומתי למחוא כף. המארגנים נקטו לקראת הסיום צעד מחושב כשאפשרו לקבוצה של מעריצי בנזמה לתפוס מקום בשורות האחרונות, ולקבל בתשואות רמות, בקריאות ובצעקות שמחה את זכייתו הצפויה בכדור הנחשק. כמה ממתחריו ספגו אפילו שריקות.
חתן השמחה, מי שנחשב עד שלשום בלילה לגיבור האפל, הטראגי והסזיפי של הספורט הצרפתי ושל עולם הכדורגל, הקפיד על כל פרט של הופעתו. הוא הגיע מלווה באביו ובאמו המאושרים ובבנו הקטן בן החמש איברהים, שמצא הזדמנות לחמוק מהבמה לפני הצילום המשפחתי. בנזמה הרכיב משקפיים שהעניקו לו דמות של אינטלקטואל חביב ולא מזיק.
ספורטאים מקפידים בדרך כלל להציג את עצמם כאנושיים מושלמים, אבל איזה כדורגלן רוצה שהקהל יתייחס אליו כמו ל"אבו ארבע" שרואה במעורפל את השער? רחוק מאד מאותו קארים בנזמה, בעל דימוי הבריון הערמומי והתככן שסולק לחמש שנים מנבחרת צרפת בגלל מעורבותו בסחיטה מחברו מתייה ולבואנה, עד שהמאמן דידייה דשאן, שהתייצב לטקס כמובן, החזיר אותו לשם ולא הצטער. הקאמבק המופלא נבע בעיקר בזכותה של ריאל מדריד האגדית, שידעה להעניק לו גב גם ברגעים הקשים.
על הבמה לא היסס בנזמה להציג את הפרס בתור "כדור הזהב של העם", ונראה במשקפיו ובזקנו המטופח כמנהיג פוליטי וחברתי, אינטלקטואל כבר אמרנו, עם רקע מוסלמי גאה, אך גם כנאשם שמתנהג בעצת פרקליטיו. הוא הסתפק בכמה מלים על "התקופה הקשה" שעברו הוא ומשפחתו וגם במסיבת העיתונאים סירב להתייחס לפרשה הפלילית שבה היה מעורב וחזר רק על תחושת הכבוד הגדולה שהוא חש. הוא יצא להגנתם של בני השלושים פלוס, שמוכיחים לדבריו שהם יכולים להיות בשיאם גם בגיל מתקדם זה.
בנזמה הוא הכדורגלן המבוגר ביותר שזכה בדור הזהב מאז סטנלי מתיוס האגדי שקבל את הפרס הראשון ב-1956 בגיל 41. מי שקידם את פניו על הבמה והעניק לו את הפרס היה זינדין זידאן, הזוכה הצרפתי הקודם בכדור הזהב ב-1998 – שנת החלום הצרפתי של זכייה במונדיאל עם נבחרת "רב תרבותית". כמו בנזמה, גם זידאן ממשפחה יוצאת אלג'יריה (בנזמה הזכיר את ה"אלג'יראיות" המשותפת בדבריו). מתח ברור שרר בין זידאן, שגם אימן את בנזמה בריאל מדריד, לבין דידייה דשאן באולם "שאטלה" הטעון, למרות לחיצות הידיים. זידאן מתקשה להסתיר כי הוא מצפה לכישלונו של דשאן במונדיאל בקטאר כדי לזכות סוף-סוף בתפקיד שהוא חולם עליו, מאמן נבחרת צרפת.
מקומו בשורה הקדמית של נציג מובהק אחר של הפרברים הצרפתיים בצמרת הכדורגל העולמי, קיליאן אמבפה, היה ריק בזמן הענקת הפרס לבנזמה. אמבפה דווקא הגיע לאירוע, על רקע השמועות כי ברצונו לעבור לריאל בהקדם (שהוכחשו פורמלית על ידי פלורנטינו פרס כשבנזמה אמר שהם לא שוחחו על כך ביניהם), ולמרות היסוסיו שהודלפו בהרחבה. לפני ההצבעה הוא העריך שהתחרות על המקום הראשון תהיה בין בנזמה, סאדיו מאנה ובינו. השמועות סימנו אותו תחילה במקום הרביעי, אחר כך ההדלפות המוסמכות מיקמו אותו במקום השישי. אמנם טוב יותר מהמקום העשרים של השנה שעברה, אבל הוא העריך שהגיע לו יותר. הוא הסתלק לפני הענקת הפרס, לא לפני שלחץ בחום את ידיו של בנזמה, ואחר כך שיגר טוויט איחולים ל"אחיו הגדול" שבחברתו הוא מקווה עדיין לשחק.
מי שנשאר באולם עד הסוף למרות שסיים הפעם מקום העשרים בלבד היה כריסטיאנו רונאלדו, שאין לו כבר מה להוכיח והוא לא היסס להצהיר כי בא רק בשביל עמיתו הצעיר ממנו בשנתיים, לו פינה את ההובלה בריאל. אבל בנזמה התרגש במיוחד מבואו של רונאלדו ה"אמיתי", ה"פנומנו" הברזילאי, שנשאר על תקן אגדה. בנזמה הקפיד להצדיע לו ולהסביר כי בגיל עשר חלם להיות כמוהו. שניהם באו ועזבו באותו מטוס, כשרונאלדו הספיק לציין כי ביקור, אפילו קצר, בפריז תמיד היה משהו מיוחד בשבילו.
זמן רב אחרי שהתחמק מהמקום, המשיכו אוהדיו של קארים בנזמה, שלא הבחינו בכך מעבר למשמרות המשטרה, לקרוא בשמו של אלילם שכבר היה במטוס בדרך חזרה למדריד. בשעה מאוחרת הם עשו את דרכם בגשם שהתגבר, לעבר הפרברים, חולמים להיות יום אחד כמו קארים, לטוב ולרע. כי אלה החיים.
