נוסטלגיה משתקת: סיכום סיבוב ראשון לא שגרתי של מכבי תל אביב

הריאיון העצבני של ולאדן איביץ' אחרי הניצחון על הפועל ירושלים היה תמצית הסיבוב הראשון של מכבי תל אביב. הכל בחוץ: הרגשות, האמת, הבעיות, הסיפורים מאחורי הקלעים. זה מפתיע כי זה הכי לא מה שאתה מצפה ממכבי תל אביב, מהמועדון שהנחיל כאן סטנדרט של התנהלות חשאית וקוד דיבור מול תקשורת. מכבי תל אביב של השנים האחרונות לא סיפקה הסברים או תשובות לפעולות שלה והצליחה לשדר כלפי חוץ קור רוח מקפיא גם בתקופות מקצועיות קשות. העונה זה לא קורה.

הבעיה הכי גדולה במכבי תל אביב היא היכולת להכיל את הלחץ והציפיות. מינוי איביץ' והחזרה של ערן זהבי, דור פרץ ויונתן כהן הרימו את רף הציפיות ומאז הצהובים רודפים אחרי הרף. הוא מוביל אותם, מנחה אותם, מלחיץ אותם ולעיתים גם מקפיא אותם. מכבי תל אביב מצאה את עצמה במקומות שמאוד לא מאפיינים אותה: רודפת אחרי מה שמצפים ממנה להיות, מסבירה את עצמה, חשופה כלפי חוץ, מנסה להתכחש להשפעת התחרות מול מכבי חיפה. הצהובים משדרים פאניקה שלא בהכרח תואמת את המציאות.

הצהובים יסיימו את הסיבוב הראשון הטוב ביותר שלהם מאז האליפות האחרונה עם איביץ'. אם תנצח את הפועל חיפה בשבת, תהיה למכבי תל אביב כמות נקודות זהה לזו של מכבי חיפה אחרי הסיבוב הראשון אשתקד. הירוקים סיימו את הסיבוב במקום השני וכזכור, המשיכו לאליפות כמעט ללא מאבק. בשתי העונות הקודמות, מכבי תל אביב הייתה במרחק 8 ו-10 נקודות מהפסגה אחרי 13 מחזורים. העונה, היא לגמרי במאבק, אבל איכשהו התחושות קשות כאילו הפער גדול והסיפור חסר סיכוי.

אגב, הסיבוב הראשון יכול להסתיים כששלוש הגדולות ב-29-29-33 בעמודת הנקודות. זה קצב פסיכי וחסר תקדים בפורמט הנוכחי של הליגה, בכל הקשור לצבירת נקודות בקרב יותר משתי קבוצות. הסיבוב הראשון הכי קרוב לזה היה בעונת 2017/18 אז המצב היה 27-28-30 – באר שבע בראש, הפועל חיפה ובית"ר ירושלים אחריה, כלומר שוויוני, אבל לא באמת משולש צמרת. במצב העניינים הנוכחי, כל מעידה היא קריטית. ארבע נקודות זה פער משמעותי, שש או שבע כבר מרגיש בלתי אפשרי. תחשבו על זה, אם מכבי תל אביב תמעד בשבת, הפרשנים ידברו על סיבוב ראשון שהוא כישלון. ואם מכבי חיפה תמעד והפער יהיה נקודה? נשמע קולות אחרים לגמרי.

למכבי תל אביב יש לא מעט בעיות מקצועיות, אבל העניינים המנטאליים משפיעים עליה בצורה משמעותית יותר. הנמסיס העיקרי של הצהובים היא הנוסטלגיה. ההחלטה להשקיע את כל המאמצים בהחזרת איביץ', זהבי, פרץ וכהן הייתה מובנת והגיונית, אבל הביאה איתה מכשול עיקרי ברור: ההבנה שכולם יצטרכו להילחם בהשוואות למה שהם עצמם עשו והביאו למועדון. כשזהבי אמר: "נמאס לשמוע מה היה פעם", אחרי נס ציונה, הוא התכוון לעול שהוא וחבריו נושאים עמם מהרגע הראשון.

לא הגיוני לצפות מזהבי לתת מספרים של גיל 29 בגיל 35. לא הגיוני להתעלם מהשנה המקצועית הקשה שעברו פרץ וכהן באיטליה ולחשוב שהיא לא תשפיע מקצועית. למעשה, כל ליגיונר חוזר נתקל בתקופת ההתאקלמות המחודשת לכדורגל הישראלי. במובן מסוים, מכבי תל אביב משלמת בטווח הקצר מחיר מקצועי שהיא הייתה צריכה לצפות שתשלם. זאת אולי אחת הסיבות שאיביץ' כל כך לא מרוצה. הוא, שבעצמו סובל מאפקט הנוסטלגיה, כנראה חזה את הבעיות מבעוד מועד.

איביץ' מדבר על מי שלא הגיע מהמשחק הרשמי הראשון של העונה נגד נתניה בגביע הטוטו. "הבהרתי מראש שאנחנו צריכים שחקנים – גם זרים וגם ישראלים", אמר ומאז הטון הלך ונהיה יותר תקיף. "למען האמת, על חלק מהבעיות ידעתי מראש. לפעמים צריך להילחם חזק על דברים מסוימים ולהיות קשוח בהחלטות שלך, לא ללכת ימינה או שמאלה. אולי זו אשמתי שלא הלכתי ישר", טען הסרבי אחרי ההפסד בבאר שבע. איביץ' מרגיש ניצני ביקורת ראשונים מוטחים כלפיו, זאת תחושה לא מוכרת מבחינתו, והוא מתגונן. מקפיד בפתיחות המוכרת שלו להבהיר: "אין לנו שחקנים לשיטה אחרת", כלומר לשיטה שהוא היה רוצה לשחק בה.

התסכול של איביץ' נובע גם ממה שקרה לו בווטפורד. כבר באוגוסט, ציטטנו כאן את אדם לוונטל, כתב ווטפורד באתלטיק: "הוא לא קיבל את כל השחקנים שרצה וגם לא תמיד הייתה לו תמונה מלאה של השחקנים שבהם הוא יכול להשתמש… הוא נשאר בלי שחקן בצד שמאל ונאלץ לאלתר. היו שחקנים שבתחילה אמרו לו לא לבנות אליהם ואז חלקם נזרקו חזרה לסגל. הוא התמודד עם הסיטואציה, דיבר עליה, לא התלונן, אבל הרגישו שהוא לא מרוצה". מצלצל לכם מוכר?

לפרקים, זה הרגיש השנה כאילו איביץ' ממש רוצה שנדע שהוא לא האחראי הבלעדי למצב. בקדנציה הקודמת, איביץ', בוואקום שהותיר אחריו ג'ורדי קרויף, הפך למעין דמות כמעט כל יכולה בתוך הארגון. הסדקים הקטנים בקונצנזוס סביבו הובילו להתעקשות שלו להסביר כמעט שבוע אחרי שבוע מה חסר. למה דברים לא קורים כמו שקרו פעם. התוצאה היא שאיביץ' משדר בקביעות חוסר שביעות רצון וזה ההבדל העיקרי בין מכבי תל אביב לשתי יריבותיה. מכבי חיפה והפועל באר שבע הכילו בצרוה טובה יותר אכזבות נקודתיות ושידרו אמון מלא בסגל.

במכבי תל אביב העונה הכל מרגיש קצת יותר גרוע ממה שהוא באמת, או לפחות זה מה שמשדרים שם כלפי חוץ. השיח מאוד שלילי. התעסקות בלתי פוסקת בשחקני הכנף שחסרים ולא מאפשרים לאיביץ' לשחק בשיטה שלו, בעומס בשחקני מרכז השדה, במספרים של זהבי ויובאנוביץ', בתרומה הפחותה של הזרים לעומת מכבי חיפה ובאר שבע, בעזיבה של סטיפה פריצה שהשאירה את הקבוצה בלי חלוץ גיבוי. למכבי תל אביב יש כרגע את ההתקפה הטובה ביותר בליגה וההגנה הטובה ביותר בליגה, אבל כשנשאבים לסיכומי עונה אחרי כל משחק – קשה להתרכז בתמונה הגדולה. זה משהו שמכבי תל אביב ידעה לעשות בעבר מצוין ומכבי חיפה פחות. העונה, היוצרות התהפכו.

מכבי תל אביב בעיקר לא עמדה בציפיות של עצמה. היא קיוותה לנצל את הקמפיין האירופי של יריבותיה ולתת להן לרדוף. היא האמינה שתייצר כוח הרתעה ועוצמה, אבל מצאה את עצמה נכנעת ללחץ. פה הכישלון היחסי שלה והחיסרון שלה לעומת המתחרות. מכבי תל אביב רודפת אחרי איזשהו אידיאל שנבנה בהייפ ההחתמות בקיץ. היא לחוצה יותר ומנהלת פחות טוב משברים. בהקשר הזה, הפגרה באה לה מצוין. היא צריכה אותה אפילו יותר מששחקני מכבי חיפה צריכים מנוחה. יותר מכל שינוי, מתבקש שלעצמו, בסגל בינואר, מכבי תל אביב צריכה פשוט להירגע, לעצור, לקבל ברייק מגל בלתי פוסק (ולא בהכרח מובן) של שליליות שסובב כמעט כל משחק שלה העונה.

זו עונה מוזרה עם פגרת קיץ בחורף. אחרי המחזור הקרוב, שחקנים יקבלו חופשות ואז ייצאו למחנה אימון. אחר כך, הכל יתחיל מחדש, לא מאפס, אבל כנראה לא מאוד רחוק משם. ההפסקה הזאת מזכירה קצת את העצירה המאולצת בעונת הקורונה. כשהליגה תחזור בדצמבר, המבחן יהיה מנטאלי. מי משלוש המוליכות ידעה להפיק את המקסימום מההתארגנות מחדש? לחזור רעננה וממוקדת יותר? עד ינואר, מכבי תל אביב תחפש זרים, תתור אחרי חלוץ לרוטציה ותעשה התאמות לשיטה של איביץ'. מכבי חיפה תחפש להעמיק עוד יותר ובאר שבע? תסמכו על אלונה ברקת שלא תישאר מאחור בכל הקשור ברכש.

אבל עם כל הכבוד לרכש, האתגר האמיתי של מכבי תל אביב בפגרה הוא להשתחרר מהנוסטלגיה ולהפסיק לחשוב על מה היה פעם. להבין שאליפות בעונה כזאת תיקח מי שתהיה הכי פחות לחוצה