שיישרף לכם הכור: לקראת חידוש היריבות בין ארה"ב לאיראן

play
שחקני איראן, שחקני ארצות הברית | GettyImages, Claudio Villa
תיקתקנו: סיכום אירועי היום בספורט, 28.11 05:00

הקרב הישיר על המקום בשמינית גמר המונדיאל בקטאר יחדש את היריבות בין שתי האויבות, ובדילמה בין מלכת ציר הרשע לשטן הגדול. לניר קיפניס יש תשובה מפתיעה לגבי זהות הנבחרת שאתם צריכים לעודד

(גודל טקסט)

אולי זו רוח התקופה שבה אין לנו פנאי לרדת לעומקם של דברים ואנו מבקשים למסגר אותם כטוב או רע, אולי זו הרוח הישראלית שמורגלת כבר במשך שנים לחשיבה בינארית של "רק ביבי" או "רק לא ביבי" ואולי זו בכלל רוח הכדורגל, שצובעת לנו בשחור ולבן (או אדום, צהוב, ירוק וכחול) את החיים, שהם כידוע 50 גוונים של אפור.
מה שבטוח הוא רק שהמונדיאל בקטאר סחף את דעת הקהל לדיונים שהם הרבה מעבר לוויכוחים הקלאסיים בין אוהדי ברזיל לארגנטינה, התקוות המטופשות של נבחרת אנגליה או הדו-קרב בין שני הענקים שמבצעים את הריקוד האחרון שלהם, ה"ה מסי את רונאלדו.

השבוע התחולל במקומותינו ויכוח בשאלות הרות הגורל: "האם שונאים את כולנו בקטאר או רק את מואב ורדי – ואם כן, למה?" ומהר מאוד הפך גם זה לוויכוח פנים-ישראלי: חלק האשים את הכיבוש, חלק אחר הזכיר שאירועים כמו מאורעות תרפ"ט (למשל) מוכיחים שלא מוכרחים כיבוש כדי לשנוא יהודים מארץ ישראל, חלק טענו אפילו שהכל בגלל הממשלה החדשה של נתניהו והמינוי של בן-גביר לתיק הביטחון הלאומי – וחלק אחר שב והזכיר שבכל רחבי העולם הערבי יש בערך 3 אנשים שמסוגלים להבדיל בין איתמר בן גביר למוסי רז.

להזכירכם – בתוך כל זה מתקיים גם טורניר כדורגל.

הקוסמופוליטיים שבינינו, לא הסתפקו בסמינר הרשת "שנאת ישראל בראי הדורות" אלא לקחו חלק בוויכוח האם החרמת המונדיאל בקטאר (שמתבטאת למשל באחוזי צפייה נמוכים מאוד במשחקים במדינות הכדורגל של אירופה: גרמניה, הולנד, דנמרק, צרפת, אנגליה ועוד) היא מופת של חיפוש אחר גיבורי ספורט כגיבורי תרבות, או שאולי להפך: מבטאת דווקא את הקולוניאליזם המערבי הקלאסי, שקל לו יותר להשתתף במונדיאל בארגנטינה של הגנרלים, במסגרתו נטבחו מתנגדי משטר, האולימפיאדה בבייגי'נג שהפכה מיליונים להומלסים, במשחקי החורף המושחתים של פוטין בסוצ'י או במונדיאל הקודם של אותו הפוטין ממש, אבל פתאום כשמדובר בכסף ערבי-קטארי, נזכרו כולם בזכויות אדם, להט"ב או פועלי בניין בנגלדשים שצנחו אל מותם מהפיגומים – ולא נספו, כמקובל בז'אנר (כפי שהוא מכוסה בתקשורת המערבית) במפולות בוץ במולדתם.

ללוח שידורי המונדיאל המלא
מונדיאל 2022 בוואלה! ספורט

אוהדים קטארים במונדיאל
פתאום כולם נזכרים בזכויות אדם | אימג'בנק GettyImages, Marc Atkins

בית"ר-סכנין של הכדורגל העולמי

מעבר לוויכוחים הפוליטיים, נדמה לפעמים שבעידן המועדונים עם הכסף הגדול, הליגות העשירות והמפעלים האירופים זרועי הכוכבים, הפך המונדיאל למעין "אליפות העולם דרג ב'", אבל אולי דווקא משום כך, זוהר המשחק שיתקיים היום (שלישי, 17:00) בין ארה"ב לאיראן, מלכת ציר הרשע מול השטן הגדול, בית"ר נגד סכנין של הכדורגל העולמי, משחק שתמיד יעורר עניין גם בליגה שבה זהות האלופה ידועה מראש וקרבות התחתית שלה מערבים בעיקר קבוצות עם כמה מאות אוהדים.

רגע, אמרנו בית"ר סכנין? אז הקונפליקט הלאומי הזה שמשסע את החברה הישראלית, התבטא באופן מקסים ביחס לנבחרת האיראנית. כזכור לפני המשחק הראשון, סירבו האיראנים – באקט של מחאה – לשיר את ההמנון של מדינתם. שאון מחיאות הכפיים בישראל האפיל על זה של הצופים במגרש: "גיבורים!" הסכימו כולם באקט נדיר של סולידריות בין גורמי ימין שמרני לבין ארגונים פמיניסטיים.

זה היה יכול להיות מחמם לב, אלמלא היינו נזכרים שבמדינת ישראל השתלחו לא מעט פרשנים (קל וחומר צייצנים או טוקבקיסטים) בלא-יהודים שלא שרו את המילים "נפש יהודי הומיה"… כלומר, מי שתבעו לזרוק מנבחרת ישראל שחקן לא יהודי, רק כי סרב להמיר את דתו לצורך שירת ההמנון, חגג עם האיראנים שנאלמו דום בגלל מחלוקת חברתית-פנימית בארצם.

מתחשק לפתוח כאן דיון על איך אנחנו אוהבים את גיבורי הספורט שלנו – מעורבים בנושאים חברתיים ופוליטיים גם כשהם מביעים דעות הפוכות לאלה שלנו (ע"ע מונאס דאבור או שון ויסמן), או אולי להפך – שיתרכזו בכדורגל ויסתמו את הפה? אבל אנחנו התכנסנו כאן לצורך איראן נגד ארצות הברית.

שחקני נבחרת איראן שרים בהמנון
גיבורים או אויבים? שחקני איראן בהמנון | רויטרס

אורניום מאושר

המשחק הזה עומד להיות אחד הנצפים שבמשחקי שלב הבתים, למרות ששתי הנבחרות (הגם תצוגות כדורגל מרשימות – ארה"ב בעיקר במשחק הראשון, איראן בעיקר במשחק השני) לא נמנות על אריות הכדורגל העולמי.

עוד במשחק הקודם של האיראנים נמתחה ביקורת על השמחה שהפגינו השדרים הישראלים מהביצועים של נבחרת איראן ("מאיימים להשמיד אותנו" הזכירו ברשתות). כמובן שאם היה נדמה לאחרים שהם לא מפגינים מספיק התלהבות, היו מבקרים אותם בשם אהבת הכדורגל, שאין לה כידוע זהות פוליטית, אפילו בטורניר שנשמת אפו היא לאומנות…

במקביל עסקו כאן לא מעט בקטלוג האוהדים האיראנים שביציע – הלנו הם או לצרינו: גולים שהם גם מתנגדי משטר או מקורבים למשמרות המהפכה – מארה על ראשיהם? העובדה שגם הגולים קופצים בגולים, כמעט שאינה נתפסת בעיני עם שהתרגל כבר לשמוח בניצחונות של הנבחרת בהתאם לזהות המחנה הפוליטי שמרכיב את ממשלתה.

שחקני נבחרת ארצות הברית
אל תמהרו להיות בעדם. שחקני ארצות הברית | GettyImages, Elsa

ומה בקשר לארה"ב? לפעמים נדמה שלו הייתה אליפות של "המדינה הידידותית שאנחנו הכי אוהבים לשנוא" – האמריקאים היו לוקחים את התואר בהליכה. גורמים ליברליים באירופה למשל, שאלמלא הקרבה של חיילים אמריקאים היו מדברים היום גרמנית, יודעים לספר שהאמריקאים השמידו את האוכלוסייה הילידית של אמריקה, מובילים קולוניאליזם תרבותי ומחרחרים ריב ומדון בחלק מהאזורים שבהם הם מבקשים השפעה. המציאות היא כמובן מעט יותר מורכבת, אבל גם אם לא – מה הקשר בין כל אלה לבין הנבחרת הצעירה והרעננה, בעלת הכושר הגופני המדהים, כזאת שבלי קשר לתוצאה שתשיג, מעוררת כבר ציפייה למונדיאל הבא שאותו תארח (בצוותא עם קנדה ומקסיקו)?

אז עתה, לאחר שאנחנו מצוידים בכל המידע הדרוש לקראת הקרב הגדול בין ארה"ב לאיראן, על אף נטייתם המדאיגה של פרשנים מסוימים להתרכז בהבלים כגון: מערכים, הגנה, התקפות מעבר, שמירת לחץ – ועוד זוטות שהקשר בינן לבין מונדיאל הוא מקרי בהחלט, ננסה לסכם: אנחנו בעד האיראנים! כן כן, מה שאתם קוראים. אנחנו מצדדים בנבחרת של חמינאי למרות נטייתה המסוכנת להעשיר אורניום. כי תחשבו רגע ברצינות: אם ארה"ב תודח, יחזרו שחקני הנבחרת שלה לניו יורק וסן פרנסיסקו ולחגוג עד חידוש הליגות. האיראנים לעומתם יצטרכו לשוב לטהרן ולספק הסברים לאי שירת ההמנון טרם המשחק, ואנחנו, היאהוד – רחמנים בני רחמנים.