שלא ייגמר לעולם: כוח העל של מסי סחף את ארגנטינה לגמר

מעל עשרים שנה שאנחנו צופים בפלא שנקרא לאו מסי. ההבנה מחלחלת שבכל רגע זה עומד להסתיים. אולי עוד עונה במיאמי, אפילו עוד שתיים. אבל זה רחוק מהעין, וגם רחוק מהלב. בנבחרת, שם זה קורה. הלהט, הרגש, התעוזה, המנהיגות. הקסם הזה, שכשהוא היה בשיאו, בפריים שלו כמו שאומרים הילדים, שגרם לנו להסתכל על כדורגל בצורה אחרת, חשבנו שזה נגמר. ואז, בגיל 39, הוא הוכיח שזה עוד כאן. שכישרון כזה לא נעלם ככה סתם. ובכל משחק בטורניר הזה המורשת מתעשרת, בכל רגע שנראה שזה עומד להסתיים, הוא שולף עוד שפן.

נגד מצרים, אחרי פנדל שהחמיץ ובפיגור של שני שערים 11 דקות לסיום מגיע הבישול לרומרו. ואז גם שער השוויון, מה שדחף את הנבחרת שלו לניצחון. ואז אנגליה. בהופעה ה-206 בנבחרת הוא פגש אותה לראשונה. עוד ניגע באנגליה שהתבטלה מרגע שעלתה ליתרון ובהחלטות של המאמן שלה, אבל צריך גם לדעת לקחת. וההצגה של מסי בחצי שעה האחרונה של המשחק היא עוד סימן למרכזיות ולגדולה שלו עבור ארגנטינה, ועבור הכדורגל.

היכנסו למשחק הניחושים, השתתפו בחידון ובכל שבוע תוכלו לזכות בפרסים שווים

מסי ביקש את הכדור כל הזמן. תשעה דריבלים מוצלחים, אינספור נגיעות בכדור ומסירות לעומק. כמו נגד מצרים הוא הבין שזה עליו. החברים שלו רצים בשבילו כדי שהוא ישמור על הכוחות שלו, ובתמורה, ברגעים האלה, הוא מעביר להם את הכוח בחזרה. ספרינט חזרה אחורה כדי להשיג כדור אבוד לפני ניקו אוריילי הצעיר ממנו ב-18 שנים הסתיים בכדור של ארגנטינה וסימן לחברים שלו שלא נגמר.

כשהכול נגדם, עם הגב לקיר, ארגנטינה לא הפסיקה לרוץ, לשעוט על כל כדור. מרגע שהובקע השער של גורדון ועד שער השוויון של אנסו פרננדס עברו 31 דקות. ארגנטינה החזיקה בכדור 88 אחוז מהזמן. עוד הגבהה, עוד מסירה לעומק, עד שזה יגיע. ולכולם היה ברור שהרגע הזה בוא יבוא.

השוויון הגיע מקרן קצרה, כדור שחזר למסי שהתקדם אל הרחבה. ארבעה שחקנים יצאו אליו והוא ראה את אנסו מחוץ לרחבה, מחכה לבד. מסירה אחת, בעיטה אחת, גול. פיקפורד שהיה נהדר עד אותו רגע עם כמה הצלות גדולות, עמד לא נכון ולא יכול היה להגיע אל הכדור. בשלב הזה, אנגליה עם יותר שחקני הגנה על הדשא מכדורי זהב שיש למסי בבית, כבר לא יכלה לצאת קדימה.

ובדקה ה-92 האיצטדיון התפוצץ. מסי שוב מימין. לוקח שני שחקני הגנה אל קו הרוחב, ואז ברגל ימין (!!) מקשית לרחבה. אנגליה, שבשלב הזה סתמה את הרחבה בבלמים שכחה לסגור את לאוטרו מרטינס. בין סבך של דן ברן ומארק גהי, יש שיגידו שגם טוני אדאמס וג'ק צ'רלטון עמדו שם, החלוץ עלה גבוה ונגח פנימה. גם אם פיטר שילטון היה יוצא מולו הוא היה כובש. ולא עם היד.

מבחן העין כבר הוכיח לנו מזמן מי השחקן הטוב ביותר ששיחק את המשחק הזה. המספרים מחזקים את זה, אך השיאים ממשיכים להישבר. שני הבישולים הללו העלו את מאזנו ל-12 בישולים במונדיאלים, וכעת הוא שיאן הכיבושים והבישולים בכל הזמנים בטורניר גביע העולם.

ואנגליה, הו אנגליה. בפעם המי יודע כמה הוכח – הבונקר והפסיביות משלמים את המחיר. זה לא עובד. אי אפשר רק להעיף כדורים ולחכות מאחור. לא מול נבחרת כזו. זה עבד לאנגליה מול מקסיקו, זה אפילו היה לגיטימי בעשרה שחקנים, בגובה רב, בעייפות כבדה. אבל ההיסטוריה כאילו חוזרת על עצמה. כמו חצי הגמר ב-2018 מול קרואטיה, כמו בגמר היורו ב-2021. אנגליה מובילה, מוותרת על הכדור, מתגוננת ובסוף בוכה.

זו לא לוזריות. אין דבר כזה. כל משחק בפני עצמו, כל מאמן עם השיטה שלו. שמענו את בלינגהאם לא מקבל את דבריו של טוכל על סגנון המשחק הזה. זה משחק שהיה בידיים של אנגליה. הם התגברו על האלימות והפיזיות הארגנטינאית במחצית הראשונה, ההגנה נראתה במקום. אבל ההחלטה של טוכל לעבור ל5-4-1 לקראת הדקה ה-70 הזמינה את ארגנטינה להשתלט על המומנטום, ועל המשחק. הפעם אי אפשר יהיה להאשים את בקהאם והכרטיס האדום שלו או את הפנדל של פירס/סאותגייט/באטי/סאקה/סאנצ'ו. הפעם זה על המאמן.

רבות דובר על בחירת הסגל של טוכל. על ההחלטה להשאיר בבית את פודן ופאלמר, אבל הוא הסביר שהוא רוצה סגל שמורכב מכוכבים ומשחקנים שיודעים לעלות מהספסל. גם הוא, כנראה, לא האמין ששחקני הספסל האלה – מדואקה, ספנס – יהפכו לשחקני הרכב בלא מעט משחקים. אבל שחקן אחד שלא זומן היה חסר במיוחד: הארי מגווייר. הוא היה שם בלא מעט מהרגעים האלה, שבהם הקבוצה שלו, הנבחרת שלו, צריכה מישהו בגובה שיעיף כדורים.

כן, זה עדיין לא ממש נתפס. אנגליה עם ברן, סטונס, גהי ואוריילי, קונסה ברחבה סופגת שער בתוספת הזמן מנגיחה בתוך רחבת החמש. אנגליה הביאה את טוכל עם ההסבר ש"הוא יודע לזכות בטורנירים". בחצי שעה האחרונה של חצי הגמר הוא הפך אותה לנבחרת מצרים של שמינית הגמר. 60 שנים של כאב יימשכו עוד ארבע שנים לפחות. עוד קודם, בעוד שנתיים, יש גמר יורו בוומבלי. מי יוביל את אנגליה לכאב הלב הבא?

אך עוד קודם, יש גמר מונדיאל ביום ראשון. ספרד הוכיחה שכמעט ואי אפשר להגיע אל השער שלה. את ההתקפה של צרפת היא שיתקה לחלוטין והוכיחה שקבוצה טובה ומאומנת גוברת על נבחרת עמוסת כישרונות התקפיים. הנבחרת הספרדית הזו היא הדוגמה השלמה לטכניקה פנומנלית, גאונות טקטית וכדורגל של שליטה בכדור. זה ניצח עליונות פיזית ואתלטיות. אבל עכשיו מגיע המבחן הגדול. האם כל אלה יכולים לנצח נבחרת שהיא כולה לב ותשוקה?