הנבחרת הכי טובה ניצחה. הנבחרת שהיא הכי קבוצה היא אלופת העולם. זו עם ה-DNA הברור, הנבחרת שקיבלה את יסודותיה מיוהאן קרויף, שהכדורגל שלה פותח בידי פפ גווארדיולה ודור מאמנים שמוביל את הקבוצות הגדולות באירופה, משלימה בתוך שנתיים יורו ומונדיאל. הכי בצדק שאפשר. בטורניר של כוכבים גדולים מי שזכתה בתואר היא הקבוצה.
כשיורגן קלופ נשאל על החזון שלו בהגיעו לליברפול הוא ענה: "הזהות שלנו צריכה להיות כל כך ברורה שכולם יכירו אותה. החלום שלי הוא שגם אם נשחק בכל חולצה שהיא, כשאנשים יראו אותנו משחקים הם יגידו: 'אה, זו ליברפול'". מילים בול – אבל על ספרד.
זהות הכדורגל הספרדית ברורה, זה הטוטאל פוטבול של ימינו. טכניקה עילאית, חוכמה טקטית ומשחק שמבוסס על החזקה בכדור – זה מה שמנצח משחקים. לא משנה אם זה מול נבחרות בבונקר, נבחרות עם כישרונות על בחלק ההתקפי או נבחרות שמסתמכות על כוכב על אחד והרבה לב ותשוקה מסביב.
ספרד משחקת כדורגל מייאש. כלומר, שמייאש את היריב. מבחוץ זה עשוי להראות מאופק, אולי שגרתי, כמעט משעמם. אבל מי שנתפס במרכז של הכדורגל הזה, לאט לאט הוא משתגע. כל מסירה נוספת גורמת ללכת עוד מעט, שוב אתה רודף. עד שבסוף אתה רק רודף אחרי הכדור. ארגנטינה, אנגליה, פורטוגל. למי זה לא קרה. הם לא מפרקים אותך 0:5, אבל הם שוחטים אותך.
הגרמנים פיתחו את ה"גגן-פרסינג" כתגובה להחזקת הכדור. המחשבה איך לשחק כדורגל כשהכדור לא אצלך. אז זו תגובת הנגד לתגובת הנגד. נחזיק בכדור אפילו יותר, נזיז אותו בלי הרף, אבל תוך כדי תנועה. חיפוש השטחים הפנויים הוא אמנות, כי דרך הנעת הכדור יווצר השטח. ובכל פעם שחקן אחר נכנס למקום שמתפנה.
יותר מכל אחד אחר מסמל את הסגנון הזה רודרי. איך מדינת הכדורגל שהביאה לעולם את בוסקטס, זה שדל בוסקה אמר עליו "רק כשאתה מסתכל עליו אתה רואה את המשחק" הצליחה לייצר את הגרסה המשודרגת. ככל שתלחץ אותו יותר, זה רק יעבוד לטובתו.
תנסה לסגור אותו עם שניים ושלושה שחקנים, רודרי תמיד נשאר רגוע, יודע לצאת מלחץ. פעם בדריבל, פעם במסירה בין שחקנים, פעם בסיבוב. את הכדור הוא לא יאבד. את כדור הזהב שזכה בו ב-2024 קיבל בצדק, בימים אלה הוא חזר להוכיח לנו למה.
ומסביבו חבורה של שחקנים שרגילים לשחק בצורה הזו מאז שהם ילדים. מאז שדה לה פואנטה אימן אותם בנבחרות הנוער. לכן זה לא באמת משנה אם פדרי יורד אל הספסל ופביאן רואיס משחק במקומו. דני אולמו יפתח בהרכב, אבל כשמרינו יחליף אותו הוא ינצח את המשחק.
הקישור של ספרד, החוליה כולה, לא כל אינדיבידואל בנפרד, יוצר את היתרון הבלתי אפשרי למחיקה בכל משחק. הם ימצאו את הדרך כדי ליצור לעצמם יתרון מספרי וטקטי בכל אזור במגרש פשוט כי ככה הם חונכו להסתכל על המשחק ולשחק אותו. הם מומחי על להבין ולהתמצא במרחב. לכן כמעט בכל סיטואציה במשחקי הנוקאאוט בטורניר הזה המראה שנתגלה לצופים הוא של יתרון מספרי, לעיתים של ארבעה מול שניים, וליריב לא הייתה תשובה.
זה היה טורניר של חלוצים גדולים. הולאנד, קיין, אמבפה, כולם הגיעו וכבשו עוד ועוד. גם לספרד יש חלוץ, פחות נוצץ, בלי אבק כוכבים, בסך הכל החלוץ של ריאל סוסיאדד. אבל הוא היה שם כשצריך. גם הוא חלק מהשיטה. ובגמר, כשהוא ירד לספסל, עלה במקומו המחליף שלו. זה שביקרו אותו על ההחמצות, על חוסר הריכוז מול השער. פראן טורס היה שם. כמו פרננדו ב-2008, כמו אינייסטה ב-2010. שוב פעם ספרד היא אלופת העולם.
זה לא היה כל כך מובן מאליו בתחילת יוני: רודרי עבר פציעה קשה ולא היה טוב בשתי העונות האחרונות. ימאל החלים מפציעה, רואיס בכלל היה פצוע רוב העונה. כך גם ניקו ויליאמס אחד העוגנים החשובים בזכייה ביורו. סימון ולאפורט עברו עונה נוראית בבילבאו, מרינו נפצע בחודש מארס ובקושי שיחק מאז. וכל אלה עם תרומה משמעותית לתואר הקבוצתי הנהדר הזה.
זה לא מקרי שהמאמנים המובילים בעולם הם ספרדים. שנים רבות היו אלה האיטלקים שהיו הטקטיקנים הגדולים. פפ, לואיס אנריקה, ארטטה, אמרי – כמה תארים הם חילקו ביניהם. תוסיפו לרשימה גם את דה לה פואנטה, שכמו ויסנטה דל בוסקה הוביל את ספרד ליורו ולמונדיאל. בעוד שנתיים אפשר יהיה לשבור גם את השיא שלו.
אפלטון לפילוסופיה איינשטיין למדע שייקספיר למחזה מיכאלאנג'לו לציור אלתרמן לשירה הביטלס למוזיקה מסי לכדורגל
זה היה טורניר הכדורגל הכי גדול של הכדורגלן הטוב בכל הזמנים. באופן פלאי ככל שהתרחק מכדורגל קבוצות תחרותי, הפך לטוב יותר ומשמעותי יותר עבור הנבחרת שלו. אחרי העונג והפליאה שהעניק לעולם בשנות הכדורגל הראשונות (והאמצעיות וגם אחר כך) מסי הלך רחוק מהעין. אבל שמר כוחות לנבחרת.
זה היה מסי אחר. נגיש, רגיש, דומע, חוגג, ערס. מנהיג להקת אריות, המלך של הלהקה, כולם עובדים עבורו. אבל כשצריך הוא מתעורר, להבהיר לכל מי שחושב שאפשר לפגוע בהם שיש להם עסק איתו.
זה עבד בכל המשחקים עד הגמר. השלושער מול אלג'יריה, הצמד מול אוסטריה. השער מול כף ורדה, ההתעוררות מול מצרים. בוודאי הבישולים מול אנגליה. אבל זה כדורגל, אלה דברים שכבר קרו בעבר. חלוקת כיפים של אחרי הגול מול אוסטריה, הדמעות אחרי מצרים, הפייט עם האנגלים. אלה דברים שנתגלו אצלו רק בקטאר, והפכו דומיננטיים יותר ב-2026.
אין כבר מה להשוות למראדונה, לרונאלדו. אפילו במונדיאלים – בקטגוריות האישיות הוא מנצח את פלה (כמובן, שלושה תארים של פלה זה משהו שאיש לא השווה). הדמעות אחרי ספרד נגעו בכולם. הוא בכה על מה שכבר לא יקרה, אנחנו חשבנו על כל מה שהיה, וכבר לא יקרה.
כי ההתמקדות במונדיאל הנוכחי היא טבעית ומלמדת אותנו על עוד צד של מסי, הצד הארגנטינאי. אבל מסי זה קודם כל הכדורגל. הקסמים בברצלונה, באחת הקבוצות הטובות שהיו אי פעם, עם הקוסם שיודע לקחת כדור ולעשות איתו דברים שהצופה מהצד לא ראה או לא חשב שאפשר לעשות.
השערים, הבישולים, הדריבלים, כמות ה"וואו" שאנשים צעקו, נשפו, זעקו ובכו. כל רגעי הקסם שלא ידענו ששחקן אחד יכול ליצור, והוא עשה אותם בתקופות מסוימות שבוע אחר שבוע, משחק אחר משחק. השנים עברו, חוויות חדשות נוצרות. שחקנים חדשים עולים על הבמה, ההשוואה היא תמיד למסי.
היכולת להחזיק מעל עשרים שנה בטופ של הכדורגל, עם העומס הפיזי והמנטאלי שזה דורש, עם הכישרון והעבודה הקשה להמשיך להתעלות גם בגיל 39 ולשבור שיאים נוספים במונדיאל, להוביל שוב נבחרת של 26 שחקנים ומיליוני אוהדים שמרגישים חלק מהנבחרת – רק מסי עשה את זה.
זה היה המונדיאל האחרון, עוד יהיו משחקים כאלה ואחרים פה ושם. אבל הזיכרון ישאר תמיד, ואיתו החיוך והאושר שנגרם לנו, אוהבי הכדורגל.
תודה לך.
מה דעתך על הכתבה?