בתור אוהד ריאל ורונאלדו אני מודה: שנים התכחשנו לאמת – מסי הגדול מכולם

איך הפסקתי לשנוא והתחלתי להעריך את הגדול מכולם? כאוהד ריאל מדריד, זו תמיד הייתה נקודה רגישה.
אבל כאוהד כדורגל, אני כבר לא יכול לברוח מזה. בעצם, אני גם כבר לא רוצה. הספיקו לי שנים של הכחשה.

אתה מסתכל על ליאו מסי ומתרגש. זה רגש טהור שקשה להסביר. אתה יודע שלא ראית דבר כזה מימיך, ואתה מבין, וזה קצת צובט בלב, שכנראה גם לא תראה עוד אחד כזה. ידעתי שזה רגע אחר.

קראתי לבנות שלי, אלה ורוני, והושבתי אותן מול המסך. הסברתי להן, בשיא הרצינות, שהן זוכות לראות את שחקן הכדורגל הגדול בהיסטוריה. שהן צופות כרגע באחד הפרקים האחרונים בהחלט של אגדה חיה על כר הדשא.

ואז הגיעה השאלה שחתכה את החדר: "אבל אבא, אתה שונא את מסי, לא?".

"לא, יפה שלי", עניתי. "פעם שנאתי אותו. כשהוא עשה קסמים בברצלונה ואני הייתי צעיר יותר, מיליטנטי יותר. היום אני רק מעריך כל רגע שבו אני זוכה לראות אותו משחק. היום אני סוף סוף מבין מה הוא באמת נתן למשחק שאנחנו כל כך אוהבים".

היום אני כותב את מה שפעם היה לי קשה כל כך להודות בו: זכינו לראות את הגדול מכולם. אולי אפילו את הספורטאי הגדול מכולם, לא רק את הכדורגלן. אבל את הוויכוח הזה אשאיר לכם בתגובות. אם לאורך הדרך עוד התווכחנו, מסי? רונאלדו? מראדונה? פלה? – ההדרן של מסי בשנים האחרונות מחק כל פירור של ספק. אי אפשר להתווכח עם החותמת.

האמת היא שהוא תמיד היה שם בפסגה. בודד בדרכו. אחד במינו. רק לנו, המוזרים באמת, לקח כל כך הרבה שנים לעכל ולקבל את המציאות הפשוטה. מסי תמיד היה שחקן כדורגל מופלא. הכי קרוב לשלמות שהמשחק הזה ידע.
אבל אנחנו, אוהדי ריאל, חסידי רונאלדו, או סתם אנשים שחיפשו ללכת נגד הזרם, סירבנו להכיר בזה.

אבל הבמה הגדולה מכולן חיכתה לו. גם האוהדים הארגנטינאים חיכו לו. גם ההיסטוריה חיכתה לו. הכוכבית שריחפה מעליו הייתה עצומה, כבדה מנשוא. הלחץ להחזיר את ארגנטינה לזכייה בגביע העולם, הראשון מאז ימי מראדונה ב-1986, היה כמעט לא אנושי. זה סוג הלחץ שמפרק אנשים. לחץ שמוחץ קריירות מפוארות לפירורים.

אבל מסי לא קרס. הוא עשה את זה כמו גדול ב-2022, וחזר עכשיו כמו מלך אמיתי. כמה הבן אדם הזה רעב לעוד. הערב הוא שבר את השיא הכי גדול, בטורניר הכי גדול, והוכיח פעם נוספת למה אין לו מתחרים. שיאן ההופעות, מלך השערים, אשף הבישולים, המלך של ארגנטינה וברצלונה.

זה מסי שרוצה הכול – ויכול הכול. קר רוח. מלוטש. מדויק. פרפורמר. מנהיג. ההיסטוריה תזכור את ליאו מסי. היא תזכור אותו ככדורגלן הגדול מכולם, אבל לא פחות מכך – כווינר. כספורטאי דגול. כמנהיג מסוג אחר. כמו דייגו הגדול לפניו, גם הוא לקח חבורה לא מושלמת, אבל נחושה, רעבה ומפוקסת, והפך אותה לנבחרת בלתי ניתנת לעצירה.

יש לו כבר את כל התארים האפשריים בארון. הוא יכול היה לסגור את הבאסטה מזמן. לרדת מהבמה הגדולה כשאין לו אפילו חצי דבר להוכיח לאף אדם חי. אבל הוא עדיין רעב. והאמת? גם אנחנו. מה עוד הוא מבשל לנו?
אשרינו שזכינו להיות כאן. לראות את זה בזמן אמת. ליהנות ממה שהוא עדיין נותן על המגרש, בגיל שבו כוכבים אחרים כבר מזמן מתרוצצים במשחקי ותיקים עם כרס מפוארת.

הגדול מכולם הרוויח את התואר הזה בזכות. בדם. בדמעות. בכישרון בלתי נתפס. ואנחנו? אנחנו פשוט ברי מזל שזכינו לראות את זה קורה בלייב. אפשר עוד קצת?