עד למונדיאל הזה היו לנבחרת נורבגיה שני ניצחונות בלבד בשלוש הופעות בטורניר גביע העולם, על מקסיקו ב-1994 ועל ברזיל – שזרקה שיוט – ב-1998. הייתה לה הופעה אחת בטורניר יורו, ב-2000, שחתמה עשור יחסית מוצלח לנבחרת שברוב ההיסטוריה שלה דשדשה במקומות 3 עד 5 במוקדמות. ב-1998 היא אפילו זכתה בטורניר לציון 60 שנה להתאחדות לכדורגל, לאחר שניצחה את ישראל 0:1 ברמת גן ואת אסטוניה באום אל פחם. זו הייתה תהילתה של נורבגיה בשש שורות. עד המונדיאל הזה.
במונדיאל הזה יש לנורבגיה כבר ארבעה ניצחונות ומשחק רבע הגמר שלה מול אנגליה בשישי בחצות צפוי להיות רגע מכונן – לא שלא היו אינספור כאלה במונדיאל הנוכחי – בתולדות שתי הנבחרות.
אבל כמו שאמר – בניתוח מושלם – ריצ'רד נילסן כאשר ישראל הגרילה את סלובניה במוקדמות יורו 2004: "נבחרות בגודל של סלובניה חיות על דור. לרוע מזלנו נפלנו על הדור המוצלח שלה". מבחינת פוטנציאל הכדורגלנים, נורבגיה היא בגודל של סלובניה, של דנמרק, של קרואטיה, אפילו של יוון שב-2004 הדהימה את אירופה בזכייה ביורו וחזרה במהירות לגרד את אמצע הטבלה בכל טורניר מוקדמות. אחרי ארלינג הולאנד, נורבגיה תחזור לראות טורנירים באמצעות הלוויין.
נורבגיה חיה על הפיק שלה, על דור שאיגד בתוכו כדורגלנים מצוינים כמו מרטין אודגור, שהגיע לריאל מדריד בגיל 16, של אלכסנדר סורלות', ושל הענק המכני הולאנד.
המשחק שלה מול ברזיל היה משחק בו מה שהפריד בין הנבחרות היה שחקן אחד, שהוא מעל המשחק, שבמושגים של שחקני על, הוא יותר חייזר מליאו מסי, יותר עוצמתי מכריסטיאנו רונאלדו ואפילו יותר קטלני מקיליאן אמבפה. המונדיאל הזה הוא מופת להופעת כדורגלני על, אבל נדמה שמאז גרד מולר לא היה שחקן שבארבע ההופעות הראשונות שלו במונדיאל כבש 7 שערים, רק שהוא לא מסתפק בזה.
שבו, תחזיקו טוב בכיסא כדי שלא תחושו את האדמה זזה. הולאנד כבש בקמפיין המונדיאל הזה – מוקדמות+גמר – 23 שערים (!), ב-12 משחקים שבהם ניצחה נורבגיה 12 פעמים. יש לו בנבחרת מספרים יותר טובים מפרנץ פושקאש ששיחק בנבחרת (הונגריה) שכבשה בצרורות.
ואם נורבגיה, שכאמור לא עשתה בכדורגל העולמי כלום עד החודש הזה, שהופעתה הראשונה האמיתית בטורנירי הגמר הייתה במונדיאל שבו ברזיל זכתה בפעם הרביעית, מצליחה לנצח די בקלות את ברזיל, אותה מאמן קרלו אנצ'לוטי, ובשורותיה משחקים גם וינסיוס וגם המחליף ניימאר – אז כמו יוון, אין לדעת אם מה שראינו הלילה זו היסטוריה או מה שנראה בין שישי לשבת תהיה היסטוריה חדשה. במונדיאל הנפלא הזה אתה נהנה כמו במשחק האחרון שראית. מי יזכור עכשיו את נורבגיה והולאנד אחרי הניצחון של אנגליה לפנות בוקר?
בברזיל יזכרו.
התמונות מכמירות הלב, שבהן נראים ילדים בוכים, נשים יפיפיות בוכות, וניימאר בוכה, הן תמונות שברזיל מנפיקה כמעט מדי מונדיאל מאז הזכייה האחרונה שלה ב-2002. בואו נגיד שמאז 2014 לא ראינו בכי כזה, אבל אז הפסידה ברזיל לגרמניה בתצוגת שיא. הלילה היא הפסידה לפאקינג נורבגיה.
אין לברזיל דור של מספיק שחקני על. ראפיניה נפצע, ולוקאס פאקטה נפצע, וינסיוס נוטרל, ניימאר עלה לשחק כי קוראים לו ניימאר, ומכל הממבו-ג'מבו הזה, לא היה לברזיל יותר מדי מה להציע מול נבחרת שהיא לא רק ממושמעת, ויש לה את הולאנד, יש לה גם שוער אדיר בשם אוריאן נילנד, שהעונה היה רק שוער שלי לוולחודימוס היווני, בסביליה. מדהים לגלות לפעמים כמה השם של המדינה ממנה הגעת מייצר בעבורך חוזים. אם נותנים לכם היום לעשות כוחות בשכונה, את מי תבחרו, את נילנד ששוחרר מסביליה או את אליסון מליברפול?
וכשאתה בעיקר חי על תהילת העבר שלך, אבל יש לך מעט מדי להציע מבחינת כדורגל, בסוף הבלוף מתגלה. זה נכון שהולאנד יצר את ההבדל בטאץ' האחרון שלו (נגיחה ובעיטה מושלמות בשני השערים), אבל גם כנבחרת לא הייתה תחושה שאנחנו חוזים בסנסציה יוצאת דופן זולת ההכרה שברזיל עפה בשמינית הגמר מול נורבגיה. בעוד 4 שנים שוב תהיה ברזיל מועמדת לזכייה, וכולם יגידו שבמונדיאל הקודם היא הודחה במפתיע על ידי נורבגיה. יש דברים שלא משתנים, גם אחרי מונדיאל כזה.
***
ולכן, אם כבר, הניצחון של אנגליה באצטקה סנסציוני הרבה יותר ולו רק בגלל שתנאי הפתיחה התייצבו לחלוטין מאחרי מקסיקו: אצטדיון ביתי עם רוב מוחלט למקסיקנים (בברים היה יתרון מוחלט לאנגלים), תנאי גובה שמקשים על הנשימה למי שלא מורגל, נבחרת מקסיקנית שחיסלה את כל יריבותיה על האפס מול נבחרת אנגלית שהסריחה את הדשא שלושה משחקים ברציפות, וכמובן שדים מן העבר שלא לדבר על תדמיתה הלוזרית של אנגליה.
למרות מחצית ראשונה מצוינת (אבל ממש) של מקסיקו, אנגליה עקצה פעמיים בהתקפות מעבר מושלמות וג'וד בילינגהאם לא רק שכבש פעמיים, ועצר גול בטוח של מקסיקו, הוא עשה את זה בזינוקים: פעם לנגיחה, פעם בגלישה ופעם כשזרק את גופו.
אם יש לאנגליה יתרון מובהק על שאר יריבותיה למשחק הכדורגל, זו המחויבות המוחלטת של שחקניה למולדת, לדגל, להמנון, ולכל הדברים שאנחנו פה משוועים להם. בלי מלחמה בשבע חזיתות, בלי טבח, חטופים, או מאבק קיומי – אנגליה של ג'וד בילינגהאם מחויבת לסלוגן "זה חוזר הביתה". והיא עברה הלילה מבחן עצום, בלתי נתפס אפילו. לנצח את מקסיקו במגרשה, עם 10 שחקנים, שב-20 הדקות האחרונות המקסיקנים שואבים כוח מהפנדל שעשה הארי קיין – זו תעודת כבוד לכדורגל לאומי שמאופיין בעיקר בלוזריות נצחית.
***
תסתכלו על טבלת מלך השערים: מסי, אמבפה, הולאנד – 7 שערים. קיין – 6. ארבעה הכובשים הגדולים בליגות שלהם, מלכי השערים, הגיעו גם לכאן. זה חסר תקדים בתולדות המונדיאל, שכל הכוכבים מסתדרים. וכשאתה חושב מה עבר על השחקנים האלה העונה, כמה עומס, כמה דקות משחק הם כפו על המאמנים שלהם – והם מופיעים לעבודה מדי ערב, באופן שגורם לבן האנוש בך – בעידן של AI – לפקפק בתמונת המסך.
מה שעושים מסי, אמבפה, הולאנד וקיין לנבחרות שלהם (ויש לנו את רונאלדו הערב. גם בגיל 41 וחצי, אסור לזלזל) יכול לתסכל נבחרות כמו ספרד, כמו קולומביה, כמו שוויץ, אפילו ארצות הברית ובלגיה (איך רומלו לוקאקו לא בהרכב?). נבחרות שהן יותר תלכיד, ודרך משחק, וגב לאומי, או שפשוט התנגבו למעמד. במונדיאל הזה, מלא הדרמות, אי אפשר אפילו להמר אם נראה מפגש טיטאנים בגמר שיכריע את הטורניר, או שבסוף תהיה זו הקבוצה הטובה ביותר שתנצח.
בינתיים, כשאתם מנתחים את האירועים הסוערים האלה, הלכתי להשלים שעות שינה מהלילה המטורף הזה. עם חיוך, בטח עם חיוך.
איזה מונדיאל. לא היה כדבר הזה.
מה דעתך על הכתבה?