כריסטיאנו רונאלדו עשה היסטוריה במונדיאל, אך שכח את הדבר הכי חשוב בדרך

כריסטיאנו רונאלדו שיחק אמש (שני) את משחקו ה-27 במונדיאל – וכנראה שזה היה משחקו האחרון בתחרות. כנראה, לא בטוח.

ההישג ההיסטורי שלו: הוא היחיד שכבש בשישה מונדיאלים שונים. הוא גם השחקן הראשון בהיסטוריה שכבש 25 שערים או יותר במונדיאלים וביורואים, והשחקן המבוגר ביותר שכבש שער בשלב נוקאאוט של המונדיאל. כמובן שהוא גם הכובש המצטיין בכל הזמנים של פורטוגל במונדיאלים.

והוא גם השחקן הראשון בהיסטוריה של המונדיאלים, מאז 1966, עם יותר מ-15 בעיטות לשער בטורניר אחד מבלי לייצר מצב הבקעה לחבר לקבוצה.

וזה נתון שמלמד הרבה על האירוע הזה שנקרא כריסטיאנו רונאלדו במונדיאל 2026. בכל הזמן הזה שהמצלמה עקבה אחריו בסוף המשחק מול ספרד, אף חבר לקבוצה לא ניגש אליו וחיבק אותו.

את מסיבת העיתונאים לפני המשחק – המשחק הכי חשוב בקריירה של הרבה מחבריו לנבחרת – הוא הקדיש בעיקר לסגירת חשבונות עם עיתונאים שעצבנו אותו עם ביקורת על התנהלותו. נראה היה שלפני המשחק הכי חשוב של נבחרת פורטוגל בשנתיים הקרובות, הסיפור היה שוב החלוץ המזדקן שלה.

תראו, אי אפשר להגיד משהו רע על כריסטיאנו רונאלדו באינטרנט. בטח לא בפורטוגל. אבל הוא היה יכול לתרום כל כך הרבה יותר לנבחרת שלו במונדיאל הזה אם היה מתגבר על עצמו ומבין שהוא כבר לא שחקן ל-90 דקות בכדורגל של היום. הוא היה יוצא גדול באמת אם היה דורש מהמאמן להיות האס מהספסל. אבל האגו שלו בחיים לא היה מאפשר לו לעשות את הדבר הנכון הזה. ונבחרת פורטוגל היתה צריכה את זה ממנו. אבל, כמובן, הוא והאגו שלו חשובים לו יותר מנבחרת פורטוגל. ולכן זה לא קרה.

וכמובן שכל הירידה שלו מהבמה היתה מבוימת להפליא. כמו פוסט חסות חדש באינסטגרם. ירידה איטית מהמגרש, דמעות בעיניים, הליכה איטית לחדר ההלבשה, ראש למטה. עצובי. אף אחד לא נגע לו בשיער, כמובן. אף אחד לא הסתיר אותו מהמצלמה עם חיבוק חברי, חלילה. פולחן האישיות לא יכול לעצור בשלב הזה.

אתמול, ניימאר – בהדחה הכי מוקדמת של נבחרת ברזיל במונדיאלים מאז 1966 – ניסה לגנוב את ההצגה עם טראש טוק לשוער הנורבגי בפנדל שכבש שתי דקות אחרי סיום תוספת הזמן, כשנבחרתו בפיגור 2:0. אחר כך התמוטט ניימאר על הדשא ובכה ובכה ובכה. שוב, הכל מול המצלמות – כדי שיראו כמה כואב לו. כדי שהוא יהיה הסיפור, ולא נורבגיה או, חמור יותר מבחינתו, ויניסיוס. זה היה לא נעים לצפייה.

באקלים התקשורתי הנוכחי, שבו משבחים את האינדיבידואליסטים עם הכי הרבה לייקים באינסטגרם, אותם אינדיבידואליסטים שיודעים לשחק את המשחק הזה הכי טוב הם אלה שייצרו את רוב הכותרות, יקבעו את הנרטיבים ויכריחו את העולם לדבר עליהם. השחקנים שיודעים לחבר את החברים שלהם לקבוצה, שיודעים לעבוד בצוות, שהופכים את חבריהם לקבוצה לטובים יותר – אליהם ידברו הגיקים של הכדורגל. הפריקים שעוסקים בנתונים ומספרים.

וזה באמת בלתי נסבל.

כדורגל הוא משחק קבוצתי. במונדיאל הקבוצות האלה מייצגות מיליוני אנשים. גיבור לאומי, גדול ככל שיהיה, הוא בסך הכל משרת של קבוצה, של אומה. הוא לא הסיפור המרכזי. ואם הוא הופך את עצמו לסיפור המרכזי, זה בדרך כלל יהיה על חשבון הקבוצה שלו, האומה שלו.

חלאס עם פולחן האישיות.