יש אחים שמשחקים יחד בילדות, ואז כל אחד ממשיך לדרכו. אצל חוסאם ואיברהים חסן זה מעולם לא קרה. גם למונדיאל 2026 הם הגיעו יחד – הראשון הוא המאמן של נבחרת מצרים, השני מוגדר כמנהל שלה (אבל למעשה משמש כיד ימינו של אחיו התאום בכל תחום).
כמעט כל תחנה בקריירה שלהם נעשתה ביחד: הם גדלו באותה שכונה, נכנסו יחד למחלקת הנוער של אל-אהלי, עברו יחד לאירופה, חזרו יחד למצרים, חצו יחד את הקווים ליריבה השנואה זמאלק, פרשו, עברו לאמן יחד, וכיום עומדים יחד מאחורי נבחרת מצרים. בכדורגל המצרי לא באמת קוראים להם בשמות פרטיים. הם פשוט "התאומים".
הם בני 59, אבל אם לשפוט רק על פי התנהלות, ההתלהבות וחום המזג – הם עדיין ילדים. גם היום נדמה שהם עדיין משחקים את אותו משחק שהתחיל בילדות בחלוואן שבדרום קהיר. הנפת דגל פלסטין אחרי הניצחון בפנדלים מול אוסטרליה הסעירה פה מישהו? זה עוד פסיק קטנטן בהיסטוריה של האחים חסן.
הדרך של התאומים חסן לכדורגל לא נולדה באקדמיה נוצצת או במשפחה שיכולה לסדר לילדים את החיים. לפי עדויותיו של איברהים, השניים עבדו בילדותם במאפיית לחם כדי לעזור בפרנסת המשפחה. הכסף שימש גם כדי לממן את החלום שלהם: נעלי כדורגל, דמי הרשמה ונסיעות לאימוני אל-אהלי.
המשפחה הייתה אוהדת אל-אהלי, אבל דווקא את הצעד הראשון בדרך למועדון הם עשו מאחורי הגב שלה. חוסאם ואיברהים נסעו למבחני הקבלה מבלי לספר להוריהם, מחשש שהם יסרבו בגלל המרחק הגדול בין חלוואן למגרשי האימונים שבאי גזירה. רק אחרי שהתקבלו העזו לחזור הביתה ולספר מה עשו. זה סיפור קטן, אבל הוא מסביר לא מעט מהדימוי שנדבק אליהם בהמשך: שניים שלא מבקשים רשות, לא מחכים שיפתחו להם דלת, ולא נבהלים כשהדרך מתחילה בעימות.
בשנת 1985 הם כבר עלו יחד לקבוצה הבוגרת של אל-אהלי. חוסאם הפך לחלוץ שההגנות במצרים למדו לפחד ממנו, איברהים התבסס כמגן ימני שהיה הרבה יותר ממגן. הוא הצטרף להתקפות, בעט כדורים חופשיים ושיחק לעיתים גם בקישור. במשך שנים היה כמעט בלתי אפשרי להפריד ביניהם, לא רק בגלל הדמיון החיצוני אלא בגלל הקריירה המשותפת.
יש אפילו סיפור מוכר, שמעולם לא אושר על ידם, שלפיו איברהים היה חלוץ בצעירותו, אבל עבר לאגף הימני של ההגנה כדי שחוסאם יוכל להיות החלוץ המרכזי. גם אם זו רק אגדה, היא מתיישבת היטב עם כל מה שקרה אחר כך.
השניים שיחקו יחד במונדיאל 1990 באיטליה, עברו יחד לפאוק סלוניקי, המשיכו יחד לנוישאטל קסאמקס בשווייץ ושם רשמו את אחת התקופות המרשימות שלהם באירופה – תחת רוי הודג'סון האגדי. איברהים כבש שער ניצחון מפורסם מול ריאל מדריד בגביע אופ"א, חוסאם הבקיע רביעייה מול סלטיק, ושניהם הוכיחו שגם מחוץ למצרים הם לא הגיעו כדי לשמש קישוט. אחר כך סירבו יחד להצעה משותפת מלאציו וחזרו יחד לאל-אהלי – שם נראו לרגע כמו סמלים שיישארו במקום אחד עד הסוף.
אבל בקיץ 2000 הגיע הרגע שטלטל את הכדורגל המצרי. אל-אהלי החליטה שלא להאריך את חוזהו של איברהים, מתוך מחשבה שהוא כבר מעבר לשיאו, וחוסאם סירב להישאר בלי אחיו התאום. התוצאה הייתה מעבר משותף לזמאלק, היריבה הגדולה, בהעברה חופשית. זו לא הייתה עוד עסקה. זו הייתה רעידת אדמה. שניים מהסמלים הגדולים של אל-אהלי עברו לצד השני של קהיר, והדבר האחרון שהם עשו שם היה לדעוך.
בזמאלק הם הובילו את אחת התקופות הגדולות בתולדות המועדון, עם אליפויות, זכייה בליגת האלופות של אפריקה וניצחונות בדרבי על הקבוצה שאותה עזבו. אחרי ניצחון 1:3 על אל-אהלי ב-2001, איברהים סיפק משפט זכור שהפך כמעט למוטו: "מי שיוצא נגד חוסאם ואיברהים – אלוהים קובר אותו באדמה". זו לא הייתה רק התרסה. זו הייתה תפיסת עולם: חוסאם ואיברהים נגד כל מי שעומד מולם. מי שהכיר את השקפת העולם הזו וראה את הקטטה בשדה התעופה בשיקגו, לא התפלא שאיברהים "כיכב" בה.
הקריירה שלהם מעולם לא הייתה רק שערים, תארים ונוסטלגיה. היא הייתה גם קטטות, השעיות, עימותים, בתי משפט וכותרות. איברהים כלל לא השתתף בזכייה של מצרים באליפות אפריקה ב-1998, לאחר שהושעה בגלל שהניף אצבע משולשת לעבר אוהדי מרוקו במשחק מוקדמות ברבאט. עוד לפני כן, באמצע שנות ה-90, השניים היו מעורבים בקטטה גדולה במשחק ידידות בלבנון. המהומה הייתה כל כך חריגה עד שהצבא הלבנוני נאלץ להתערב. לפי דיווחים (ואולי זו רק אגדה) מאותה תקופה, איברהים אף חטף רובה מידיו של קצין בגלל שהיה בטוח שהוא עומד להכות באמצעותו את אחיו.
גם במצרים הם לא התרחקו מצרות. בשנת 1996 הסתבכו השניים בעימות עם שוטר במחסום בהליופוליס שבקהיר, ובאותה שנה איברהים עמד בפני הליך פלילי בעקבות תלונה על תקיפה בנאסר סיטי. השנים עברו, הקריירה השתנתה, אבל הטמפרמנט נשאר.
בשנת 2008 הרחיקה פיפ"א את איברהים לחמש שנים לאחר שתקף שופט במשחק של אל-מסרי באלג'יריה ואף קילל את הקהל המקומי. ב-2016 היה זה חוסאם שסיפק את אחת התמונות הזכורות בכדורגל המצרי, כאשר תקף צלם טלוויזיה, שבר את מצלמתו, והכול בשידור חי.
הדימוי של התאומים כבר היה ברור: שני לוחמים שלא יודעים לסגת, לפעמים גם כשכדאי להם. זה מה שהפך אותם לאהובים כל כך על חלק גדול מהציבור המצרי, וזה בדיוק מה שהפך אותם לדמויות בלתי נסבלות עבור אחרים. הם לא היו כוכבים נקיים, לא פרזנטורים של ממלכתיות ולא אנשים שמדברים בשפה של יחסי ציבור. הם הגיעו מהרחוב, שיחקו כמו מהרחוב, וגם כשהפכו לאגדות, לא באמת עזבו את הרחוב.
גם קריירת האימון שלהם נבנתה בדיוק באותה צורה. בשנת 2008 הם נכנסו יחד לעולם האימון, כשחוסאם משמש כמעט תמיד כמאמן הראשי ואיברהים כאיש שלצדו: מנהל קבוצה, אחראי חדר הלבשה, מגן אנושי מול התקשורת ולעיתים גם מי שמטפל בכל מה שחוסאם לא רוצה או לא יכול לטפל בו. אם תרצו – שומר ראש.
יחד הם עברו באל-מסרי, זמאלק, איסמעילי, מצר אל-מקאסה, אל-איתיחאד אלכסנדריה, פירמידס, סמוחה וגם בנבחרת ירדן. לא בכל מקום זה נגמר יפה, אבל בכל מקום ידעו שהם הגיעו. הווליום נשמע היטב.
בפברואר 2024 הגיע התפקיד הגדול מכולם: נבחרת מצרים. גם המינוי הזה חילק את המדינה. מצד אחד, איש לא יכול למחוק את המעמד ההיסטורי שלהם. חוסאם הוא מלך שערי הנבחרת בכל הזמנים, כמעט כל אוהד מצרי יבחר בו בהרכב כל הזמנים, ואיברהים נחשב לאחד המגנים הגדולים בתולדות המדינה. לחוסאם 177 הופעות בנבחרת, לאיברהים 125. מצד שני, השאלה הייתה אם שני הסמלים האלה, עם כל המטען שהם מביאים, מסוגלים להנהיג נבחרת מודרנית בלי להפוך כל יום עבודה למלחמה.
במונדיאל 2026 הם קיבלו את התשובה הראשונה על הדשא. מצרים הגיעה לשלב הנוקאאוט, הדיחה את אוסטרליה בדו-קרב פנדלים אחרי 1:1 ורשמה את ניצחון הנוקאאוט הראשון שלה אי פעם בגביע העולם. עבור השניים ששיחקו במונדיאל 1990, זו הייתה סגירת מעגל נדירה, בעיקר עבור חוסאם. הוא היה הפנים של מצרים כשחקן ועכשיו חזר לטורניר הגדול כמאמן והוביל את הנבחרת לרגע היסטורי.
אבל גם בארה"ב, כמו תמיד אצל התאומים חסן, הכדורגל לא הגיע לבד. יממה לפני משחק הנוקאאוט דווח שאיברהים היה מעורב בעימות עם שוטר בבית המלון של הנבחרת בדאלאס, סביב כניסתו של אדם שלא נשא אישור מתאים. האירוע הסתיים ללא מעצרים, אחרי התערבות של אנשי הנבחרת והמשטרה, אבל הוא הזכיר לכולם שהסיפור של התאומים אף פעם לא נשאר בתוך גבולות המגרש.
וזו אולי הדרך המדויקת ביותר להבין את התאומים חסן. הם אף פעם לא היו אנשים של הפרדות. לא בין אח לאח, לא בין כדורגל לחיים, לא בין מגרש לקרב, לא בין אהבה לשנאה. במשך יותר מארבעה עשורים הם סחבו איתם את אותו דימוי: שני תאומים מחלוואן שעבדו במאפייה, נסעו למבחנים בלי רשות, נלחמו על כל מקום בהרכב, עברו יחד כל גבול אפשרי, וכשכל העולם ניסה להפריד ביניהם – ענו כמו שהם תמיד עונים: ביחד.
בכדורגל המצרי היו כוכבים גדולים, מאמנים גדולים וסמלים גדולים. רק זוג אחד הפך את החיים המשותפים לקריירה אחת ארוכה, קשוחה, אלימה, מפוארת ומלאת אש. הפרק הבא: ארגנטינה וליאונל מסי (19:00, ספורט1).
מה דעתך על הכתבה?