נבחרת ספרד היא הדיסוננס הכואב ביותר של חובבי כדורגל, שלא לומר אוהביו. מצד אחד היא מייצגת את הליגה הספרדית שייצרה לנו את הקלאסיקו, את יוהאן קרויף ודי סטפנו, את הטיקי-טאקה, את מסי ורונאלדו, וגם את אמבפה וימאל שנפגשו אמש בדאלאס כדי ליישב אחת ולתמיד סכסוך פנימי מהותי – לא בספרד, אצלנו בראש – בין היעיל ליפה.
אם אתה אוהב כדורגל, אתה לא יכול שלא לרצות ולצפות בנבחרת צרפת, שדוחפת במהירות את הכדור קדימה, כדי לייצר מצבים, במינימום זמן ובמכסימום עוצמה. זה כדורגל שמבוסס על מעברים, על מהירות ועל דיוק. אם אתה אוהב כדורגל שמבוסס על דרך משחק, על פילוסופיה עמוקה שלו, על השגת הכדור והשליטה בו. בקיצור, אם אתה אוהב כדורגל ברמה שמחריגה אותך מקונה כרטיס גנרי, ואתה יושב וצופה באימונים, מתעמק בתבניות התקפה והגנה, יודע בדיוק מה זה אומר rest defance (נו, מה שספרד עושה) ומעריץ את אריגו סאקי (להדיוטות: השם אולי יפני, הבחור איטלקי) יותר מאשר את ליאו מסי – אתה תוכל להתמודד עם 90 דקות של צפיה בנבחרת ספרד, על מלך שעריה מריאל סוסיאדד או על שחקנה המוביל שהוא בכלל קשר אחורי.
צרפת מול ספרד הוא מפגש שעליו אפשר לבנות הרצאה של 60 דקות. אלה שני הסגנונות הכי מנוגדים שאפשר למצוא בכדורגל נבחרות. כי כדורגל נבחרות יתקשה להיות כדורגל מאומן, גם אם שתי הנבחרות האלה הגיעו אחרי חודש וחצי של התכנסות, אימון, הרצאות טקטיות וגיבוש. בעוד שהכדורגל של צרפת מבוסס בעיקר על השחקנים שלה – אתלטים ברובם, שחקנים גבוהים ומהירים, שמשחקים על מינימום של נגיעות ומכסימום של עוצמות, הרי שהכדורגל הספרדי הוא מופת לתרגול אינסופי של שליטה בכדור. את זה לא משיגים בנבחרת.
לואיס דה לה פואנטה לא הפך את ספרד למכונה משומנת, את זה הפכו האקדמיות הרבות שמפוזרות בספרד ומלמדות את השחקנים שמגיעים לשם, איך מזיזים כדור, איך זזים בלי כדור, איך לוחצים כקבוצה בשטחים קטנים, איך מנטרלים שחקני יריב כשהקבוצה שלך תוקפת, איך עושים סוויץ' הגנה. זה כדורגל שנטף מהנוכחות של יוהאן קרויף בברצלונה, והתפתח (מאוד יפה) מהטוטאל פוטבול של רינוס מיכלס. זה כדורגל שמתרגם את אחד ממשפטיו המפורסמים של אברם גרנט שאמר פעם ש"לפעמים 0-0 יכול להיות המשחק המושלם". אם כולם משחקים את הכדורגל הזה נכון, ולא עושים טעויות כמו זו שעשה לוקה דין בפנדל על ימאל, אז אין סיבה שיובקעו במשחק הזה שערים. השאלה היא מה ל-0-0 ולמהות המשחק. או יותר נכון, מה היא מהות המשחק: לנצח או לגרום הנאה לקהל?
ספרד מחקה אתמול את צרפת, בדיוק כפי שמחקה אותה בחצי הגמר של יורו 2024, וכפי שעשתה בחצי גמר ליגת האומות בשטוטגארט לפני שנה, כשהובילה 1-5, עוד לפני ה-4-5. לפעמים זה עושה פינג-פונג של שערים, ולפעמים זה מרגיש כמו התעללות במעמד צד אחד. כי ככל שדידייה דשאן פגש בלה פואנטה שוב ושוב, כך גדל הפער בין הנבחרות. אתמול זה כבר לא היה קרב, זה היה הנצחה של שליטה. ספרד בודדה את כוכבי צרפת, הוציאה מיידית את מייקל אוליסה מאיזון, סגרה את נתיבי המסירה שלו ועיקרה את הנוכחות של אמבפה ודמבלה (13 שערים יחד במונדיאל, אפס מצבים אתמול), כך שכל מה שנותר מהנשק ההתקפי של צרפת היה ברדלי ברקולה שדשאן גם טרח להחליפו מהר מדי בדזרי דואה, כאילו להוסיף עוד שחקן מנוטרל לרשימת מנוטרלי ספרד.
צרפת, נבחרת שהייתה מועמדת מספר 1 לזכייה באליפות העולם, נכנעה לקבוצה. ההבדל בין נבחרת לקבוצה הוא כמו ההבדל בין הרמה במונדיאל לרמה בליגת האלופות. נבחרת היא אסופה של שחקנים טובים שמתאימים לייצג אומה, קבוצה היא אסופה של שחקנים מאומנים שמתאימים לייצג שיטה.
ורק כדי להמחיש את גדולתה של ספרד – שהיא תערובת בלתי אכילה בין יוון של 2004 להולנד של 1974 – חשוב לציין כי המהלך הכי יפה של המשחק, זה שלא הניב גול, היה טיקטוק של הכדור על שטח קטן שבסופו סיים פביאן רואיס בהחמצה מהלך גאוני שהיו מעורבים בו גם דני אולמו ולאמין ימאל. טיקטוק, שגם המשחק ההתקפי, שובה הלב, של צרפת, לא יכול להניב.
כשאנחנו מנתחים את הכישלון של ברזיל לזכות במונדיאל כבר 28 שנה (לפחות עד למונדיאל הבא), אנחנו צריכים לשאול את עצמנו באותה מידה, למה הכדורגל הצרפתי שהפך לדומיננטי בתחילת שנות ה-80, הניב בכמעט 45 שנה רק שתי אליפויות עולם ושתי זכיות ביורו?
אנחנו צריכים לחזור לסביליה (גם פה ספרד מעורבת) 1982, חצי גמר המונדיאל. צרפת הובילה 1-3 על מערב גרמניה באחת מתצוגות הכדורגל הגדולות בכל הזמנים של נבחרת צרפתית והצליחה להפסיד בסוף בפנדלים. הגמר היה בין איטליה לגרמניה כשבדרך נשרו ברזיל (שעפה מול איטליה) וצרפת – שתי הנבחרות היפות בטורניר, המרהיבות, המהנות. זו הייתה דוגמא מובהקת מה לרוב מנצח משחקים.
איטליה וגרמניה נכשלו במונדיאל הנוכחי. גרמניה עפה נגד פרגוואי בשלב 32 הגדולות, איטליה נכשלה בשלב הפלייאוף למונדיאל, כמו שנכשלה בשתי הפעמים הקודמות. ספרד תפסה את מקומם כנבחרת הייצוגית של הכדורגל הטקטי, הממושמע, השוטף, ולפעמים המשעמם. גרמניה ואיטליה הכניסו לכדורגל שלהן אלמנטים זרים תרתי משמע, הפכו לנבחרות רב לאומיות, איבדו את הבסיס למהותן. זה חלק מהגלובליזציה. ספרד גם חוטאת בכך, גם היא מנסה לאזרח שחקנים צעירים שיכולים לייצג נבחרות אחרות, גם אצלה יש תערובת אתנית של קסטיליאנים, אנדלוסים, קטלונים ובאסקים, אבל היא שומרת על הצבע של הכדורגל שלה. במובן הזה, הישגו הגדול של לואיס דה לה פואנטה הוא היכולת שלו לאחד את ספרד, לייצר ממנה יחידה. ספרד תהיה לנצח נבחרת שהמאמנים המוצלחים שבה יהיו אנשים עם חזות של פקידי שומה, אבל כאלה שיידעו ליצוק את התוכן של הכדורגל הספרדי בשחקנים שייבחרו.
האם זה יספיק לזכייה בפסל הזהב? אנחנו הרי עוד לא יודעים את מי תפגוש ספרד ביום ראשון, אבל אין ספק שהיא תפגוש בנבחרת שתהיה עייפה ממנה ונבחרת פחות מאומנת ממנה.
נדמה כי האדם היחיד שיכול לכדורגל הספרדי הוא זה שגדל בכדורגל הספרדי, והפך בו לשחקן הכי גדול ששיחק אי פעם בליגה הספרדית, או בעולם כולו. מי שמנצח את השיטה הוא לפעמים מי שהיה אחד ממחולליה.
רק שצריך לזכור שאם ליאו מסי יפגוש ביום ראשון את נבחרת ספרד, אולי במשחקו האחרון במונדיאל או בנבחרת ארגנטינה בכלל, הוא יגיע לאחר שבעה משחקים בחודש ושבוע, בגיל 39, כשהוא בעצם שחקן בודד שהוא מעל המשחק, ויתמודד מול המשחק עצמו. כמו גארי קספרוב מול מערכת כחול עמוק.
אך מכיוון שזה יותר ווישפול ת'ינקינג מאשר ניתוח והערכה, נחכה להערב. מה שבטוח, המשחק הערב יהיה הרבה יותר מרגש מזה שהיה אמש.
על זה בטוח אפשר לחתום.
מה דעתך על הכתבה?