כשפראן טורס כבש את שער הניצחון, קרוב ל-1 בלילה, עוד גייסתי את כל הקיסמים בבית כדי להחזיק את העיניים שלי פקוחות. אחרי מונדיאל של חמישה שבועות ו-103 משחקים, בשעות קשות, בריגושים מטורפים, בא המשחק הזה והקריס את הגוף. נורא קשה לראות בשעות כאלה משחק בין קבוצה שמשחקת מסודר – לא תוקפת בטירוף – מול קבוצה שלא עושה כלום חוץ מלהתגונן. ומכיוון שבראש כבר לא רץ כלום, חוץ מרצון להתפרק במיטה, נזכרתי במשפטו האלמותי של עלי מוהר המנוח שהיה חותם כל טור שלו על הפועל ת"א ב"נפרק אותם 0-1 קטן", כי ככה הם אוהבים.
והאמת היא שספרד אוהבת ככה. מישהו עשה חישוב שבשישה גמרים מאז 1990 שלא כללו את צרפת, הובקעו שישה שערים (כולל בגמר ההוא ב-2010 בו ניצחה ספרד, ממש ככה, בהארכה, את הולנד 0-1), ובשאר הגמרים בהם השתתפה צרפת הובקעו 17 שערים, בשלושה משחקים פלוס שתי הארכות. ספרד ניצחה את צרפת בחצי הגמר ושלחה אותה לקבל שישייה בקרב על המקום השלישי, והיא עצמה גזרה עלינו לסבול. לא בגללה, אלא בגלל מה שהיא מייצגת.
הסטטיסטיקה של הגמר הזה הייתה נוראית. הוא היה במעמד צד אחד בלבד, עם אחוזי שליטה בכדור בלתי אפשריים. ארגנטינה המותשת ויתרה לחלוטין על ניסיונות להחזיק בכדור מול ההתנפלות הספרדית והדחיקה של שחקנים לחתיכות מגרש שבה הם הוקפו בכמה וכמה "רוחות". ליאו מסי מצא את עצמו מתמודד מול שניים ושלושה ספרדים ומול קו האורך המאיים, בניסיון בלתי אפשרי שלא לצאת מגבולות המגרש.
ספרד עלתה למגרש כאילו לא עברו עליה שבעה משחקים קודם לכן. אותו הרכב, אותה הנעת כדור, אותם דאבל פאסים קטנים שמפרקים הגנות, אותה השתלטות על כדור אבוד בתוך מספר בודד של שניות, טיקי-טאקה רוטיני – לא קטלני – שהשאיר לא רק את ארגנטינה המומה ואובדת עצות, גם אותנו. ככה מכונה עובדת, לא בני אדם. לא היה פה סיפור הרואי של ניצחון האדם על המכונה, זה לא צלח. לא הסיפור הנפלא של מסי ביומו האחרון במונדיאלים, ואולי בנבחרת ארגנטינה, ולא סרטון הטיקטוק של ראש הממשלה מכניס כדור בין כותלי משרדו, ומברך את נשיא ארגנטינה על הזכייה שלא הגיעה, ועל "רצון העם". כנראה שרצינו מכל הסיבות שבעולם, אבל בסוף הרצון היה צריך לשחק כדורגל, והוא ממש לא הצליח.
בואו נתרחק קצת מהפריים ונסתכל על התמונה הכוללת. מאז 2008 זכתה ספרד בשני מונדיאלים ושלוש אליפויות אירופה, חמישה תארים בתשעה ניסיונות. ומכיוון שבין 2014 ל-2022 היא לא זכתה בכלום – אנחנו צופים כרגע בגרסה מעודכנת ונעדרת שמות גדולים של חבורת צ'אבי, וייה ואינייסטה. בין לבין צפינו בכדורגל כוכבי העל. רונאלדו ביורו 2016, אמבפה ב-2018 ומסי ב-2022. הזכייה של איטליה ביורו 2020 אחרי שני ניצחונות בפנדלים (בחצי הגמר על ספרד של לואיס אנריקה, ועל אנגליה בגמר), הייתה היוצא מן הכלל שלא מעיד על הכלל. איטליה לא ראתה מונדיאל מאז 2014.
ספרד התגברה במונדיאל הנוכחי על אמבפה בחצי הגמר ועל מסי בגמר, שני מלכי השערים של המונדיאל בכל הזמנים. השאירה אותם על אפס שערים וגם על אפס מצבים. היא לא שמרה אישית, היא פשוט שיחקה כמו שהיא משחקת תמיד. הפעם היו לה שחקנים יותר רעננים וחרוצים מכפי שהיו לה בעידן כוכבי העל, והיה לה מאמן שארגן אותם בדרך הכי טובה.
לואיס דה לה פואנטה הוא הדוגמא הטובה ביותר איך עובדת שיטה בנבחרות, לא רק בקבוצות. בן 65, פסגת אימון הקבוצות שלו הייתה אלאבס. הוא קיבל את נבחרת הנוער ב-2013 וזכה איתה ב-2015 באליפות אירופה. קיבל את הנבחרת הצעירה ב-2018 וזכתה איתה מיד באליפות אירופה ב-2019, עבר לאמן את הנבחרת האולימפית שזכתה במדליית הכסף באולימפיאדת טוקיו ב-2021 ואז קיבל את הנבחרת הלאומית מלואיס אנריקה אחרי הכישלון במונדיאל בקטאר וזכה באליפות אירופה ובאליפות העולם. שלוש אליפויות אירופה, אליפות עולם אחת. קצת מזכיר – אלף אלפי הבדלות – את עמנואל שפר שלנו שסיים עונה רק בבני יהודה, ואז קיבל את נבחרת הנוער, איתה זכה בארבע אליפויות אסיה – שלוש רצופות – והעלה את הנבחרת למשחקים האולימפיים ב-1968 ולמונדיאל ב-1970. כך זה צריך להיות, גם אם אלון חזן לא הצליח לשרוד יותר מקדנציה אחת כמאמן הנבחרת, אחרי המסלול בנבחרות הגילאים. אולי זה יצליח פעם לאופיר חיים.
אימון נבחרת זה מקצוע אחר לגמרי מאימון קבוצה. ראינו איך קרלו אנצ'לוטי המעוטר נכשל עם נבחרת ברזיל, איך התרסק יוליאן נגלסמן, ומה צפוי לקרות ליורגן קלופ בהמשך, או לפפ גווארדיולה, אם יחליט לקחת על עצמו נבחרת.
בנבחרת השחקנים רואים אותך פעם בחודשיים בממוצע, ולא כולם רואים אותך. אתה מחליף חלק מהקבוצה כמעט בכל התכנסות. כל אחד מגיע מפילוסופיית המשחק שהוטמעה בו בקבוצה ממנה הוא מגיע, קשה מאוד לחבר לפעמים בין שחקנים מקבוצות ששונאות זו את זו. מאמן נבחרת צריך לנהל את הסגל, לצמצם אגואים, לייצר אחוות יחידה. כדורגל? מה הוא כבר יכול ללמד אותם בפרק זמן כל כך קצר של מפגשים? לואיס דה לה פואנטה התאים דרך משחק שהספרדים מכירים, לא התיימר ללמד אותם משהו אחר. הם מכירים את הדרך הזו מימיהם כשחקני נבחרות גילאים, הוא היה שם בחלק מהמסלול שלהם, הם כבר מכירים אותו. הנבחרת שלו שיחקה כדורגל, את הכדורגל שלו, את הכדורגל של ספרד. במונדיאל 2026 השתתפו 47 נבחרות וקבוצה אחת. זו שזכתה בו.
כאמור, פסטיבל מסי, שהגיע לו, ולו רק בגלל הסיפור המדהים סביב ההופעה השישית והאחרונה, בגיל 39 במונדיאל, השכיח מעט את העובדה כי דיבו מרטינס היה זה שמנע ממסי בהארכה של מונדיאל 2022 להיפרד מהמונדיאלים עם שלושה הפסדים בגמר. למרות הנטייה של חובבי כדורגל – וזה בסדר, המשחק הזה הוא מימוש פנטזיות – לייחס לו תכונות אלוהיות, מסי הוא לגמרי בן אנוש, עילוי בתחומו, שבגיל 39 יכול להפסיד לקבוצה טובה יותר שגם נתנה לו את הכבוד ולא נתנה לו לנשום.
אנליסט כדורגל קר מזג, יספר לכם שבחמשת המשחקים הראשונים במונדיאל הזה מסי כבש 8 שערים ובשלושת המשחקים האחרונים, 300 דקות, אף לא שער אחד. הוא גם יספר לכם שבסופו של דבר הוא היה תלוי גם בחברים שלו, בדיבו מרטינס שנתן בגמר הופעה בלתי נשכחת, ובאנסו פרננדס הטיפש שהשאיר את ארגנטינה עם 10 שחקנים למעלה מחצי שעה בסיום, ומלאוטרו מרטינס שניצח את אנגליה ממסירה שלו ולא נכלל אפילו בין ששת החילופים בגמר, גם כי המאמן, ליונל סקאלוני, לא נתן לו לשחק. הוא עשה שלושה שינויים בהרכב שניצח את אנגליה, ובעצם בא להעביר זמן עד להארכה.
ארגנטינה – ואמרו את זה לאורך כל הטורניר – נהנתה ממסלול די נוח. אפילו אנגליה חיכתה לה בחצי הגמר, אנגליה שלא מסוגלת לעלות לגמר. כקבוצה היא הייתה מרגשת, וסוחפת, ומלאת הפתעות מרננות, אבל הרבה פחות טובה מספרד. זה היה נראה ברוב חלקי המשחק הנוראי אמש, כ"לא כוחות". אם זה היה מגיע לפנדלים ונגמר בניצחון ארגנטינאי, זה היה סיפור ענק אבל גם וואחד גניבה.
טקס ההטבלה של לאמין ימאל עוד ב-2007, לא יניב כנראה את המצופה. ימאל היה מאופק רוב האליפות ולא ראינו ממנו קסמים גם בגמר. שער מוקדם שלו אתמול, היה משנה את המשחק, אבל הוא עוד לא שם, אם יהיה בכלל. קשה מאוד להיות סופרסטאר בנבחרת כמו ספרד.
יכול להיות שהמשחק ה-104 והאחרון במונדיאל הבלתי נגמר הזה, היה נוראי, אבל בסיכומו של טורניר, היה כיף גדול. כל מה שרצינו מכדורגל גם קיבלנו, חוץ מהעדפות אישיות. הרבה שערים, הופעה כמעט מושלמת של הכוכבים הגדולים, אצטדיונים וקהל, ואפס אלימות. אם ארצות הברית הייתה מקבלת את הזכות לארח מונדיאל כל 4 שנים באופן קבוע ולא פעם ב-30 שנה, העולם היה נראה טוב יותר.
מה דעתך על הכתבה?