המורשת הכואבת: כך האפרטהייד עדיין מעצב את הספורט בדרום אפריקה

משטר האפרטהייד בדרום אפריקה הסתיים לפני יותר מ-30 שנה, אבל התקופה שבין 1948 ל-1994 עדיין משפיעה על הספורט במדינה. השלטון פיצל את הנוף הספורטיבי לפי קווים גזעיים נוקשים. אף על פי שנעשו צעדים משמעותיים לקראת אחדות מאז המעבר לדמוקרטיה ב-1994, החותם ההיסטורי של החלוקות הללו נותר בולט מאוד בתרבות, בתשתיות ובדמוגרפיית הצופים.

כדורגל הוא הענף המובהק של הרוב השחור במדינה (יותר מ-80 אחוזים). הרוגבי משמש כדופק הרוחני והפוליטי של הקהילה האפריקאנרית (דרום-אפריקאים ממוצא הולנדי), בעוד שלקריקט שורשים עמוקים בקרב הקהילות הלבנות דוברות האנגלית ואלו ממוצא הודי.

מאחר שהמשטר הזניח קשות את עיירות השחורים (טאונשיפס) כמו סווטו, לתושבים מעולם לא היו המגרשים או הציוד הנדרש לשחק קריקט או רוגבי. לכן, הכדורגל – שאינו דורש דבר מלבד שטח פתוח וכדור – הפך לפופולרי ביותר בקרב השחורים וה"צבעוניים" (כ-8% מהאוכלוסייה שנחשבה ל"מעורבת" ונהנתה ממעט יותר זכויות).

היכנסו למשחק הניחושים השתתפו בחידון ואולי תזכו בחבילה זוגית לרבע גמר המונדיאל

בעוד שהתאחדות הכדורגל הרשמית (FASA) הייתה על טהרת הלבנים ושלטה בגישה לגופים בינלאומיים כמו פיפ"א, השחורים בנו מערכת מקבילה משלהם. ארגונים כמו "התאחדות הבנטו לכדורגל" (שנוסדה ב-1933) ומאוחר יותר "פדרציית הכדורגל" (SASF) הלא-גזעית, הפכו למפעלים עצומים. מועדונים שנולדו בטאונשיפס באמצע המאה ה-20 – בעיקר אורלנדו פיראטס (1937) וקייזר צ'יפס (1970) – צמחו להיות מוסדות תרבותיים של ממש.

עבור מיליונים, המועדונים הללו היו הרבה יותר מקבוצות ספורט; הם היוו מרחבים של ביטוי עצמי, סולידריות קהילתית והתנגדות פוליטית סמויה נגד משטר ששלל מהם אזרחות בסיסית.

כיום, מדובר בענף הפופולרי ביותר במדינה ללא עוררין, המניב נתוני רייטינג עצומים בטלוויזיה המקומית ומניע תרבות אוהדים אינטנסיבית. רוב השחקנים והצופים בליגת העל המקומית (PSL) הם שחורים, ו"באפנה-באפנה", הנבחרת הלאומית, מציגה רוב מוחץ של שחקנים שחורים.

כשהנבחרת זכתה בגביע אפריקה לאומות ב-1996 על אדמתה, שנתיים בלבד לאחר הבחירות הדמוקרטיות, האירוע הוכרז כרגע היסטורי של ריפוי גזעי. שחקנים לבנים כמו מארק פיש (שהיה חצי יהודי) וניל טובי (ששימש כקפטן) שיחקו לצד כוכבי על שחורים כמו לוקאס ראדבה ודוקטור קומאלו, ויצרו יחד תמונה זמנית של "אומת הקשת בענן".

אבל כיום יש רק שחקן לבן אחד בסגל הלאומי – הבלם ברדלי קרוס. הפערים הכלכליים והמבניים הותירו את עולם הספורט המקומי פחות או יותר כפי שהיה. מכיוון שבתי ספר פרטיים ועשירים, ששירתו היסטורית את הקהילות הלבנות, ממשיכים לתעדף בכבדות תשתיות רוגבי וקריקט, מערכות טיפוח הכישרונות הצעירים בענפים אלו נותרו שונות מבנית מאלו של הכדורגל, שעדיין נשענות בעיקר על הקהילה והטאונשיפס.