דידייה דשאן – שבשנותיו בנבחרת צרפת רשם הכי הרבה ניצחונות מונדיאל כמאמן בהיסטוריה של הטורניר – הגיע לתפקיד כאיש מקצוע מנוסה, וחשוב מכך: כאחד המנהיגים הגדולים של הכדורגל המקומי כשחקן. מי שהוביל את נאנט הקטנה להישגים, את מארסיי לאליפות אירופה הראשונה של קבוצה צרפתית ואת יובנטוס לדומיננטיות מרשימה בשנות התשעים – שלא לדבר על כך שהיה קפטן הנבחרת שזכתה במונדיאל בפעם הראשונה – הפך למנג'ר מצוין. הוא רשם הצלחות נאות במונאקו וביובנטוס, ועל הקווים הלאומיים הוכיח שהוא יודע לנהל חדר הלבשה מלא אגו ואינדיבידואלים מבריקים. תחתיו, הצרפתים משחקים כדורגל מנצח.
בניגוד אליו, לואיס דה לה פואנטה עשה קריירה צנועה ביותר כמגן שמאלי באסקי שגדל במערכת הנוער של אתלטיק בילבאו. למרות ששיחק בנבחרות הצעירות ואף בזו האולימפית, הוא מעולם לא נחשב לאחד השחקנים הבכירים בספרד בעמדתו. ושוב, להבדיל מדשאן, דה לה פואנטה לא ממש הצליח כמאמן בוגרים בתחילת דרכו. הוא הצטרף להתאחדות הספרדית לפני 13 שנה כמאמן נערים, ומאז הפך ל"איש מערכת" קלאסי.
לכן, הוא לא מנסה לכפות על הנבחרת סגנון אישי משלו. הספרדי רואה את עצמו כ"מגן הרעיון וסגנון המשחק" הלאומי, אך הכניס במכוון התאמות מודרניות כדי לפתח את השיטה הנהוגה במדינה. בעוד שהסגנון נותר מושרש עמוק במשחק המיקומים המסורתי – התמקדות ביצירת משולשי מסירות, תפיסת מרחב ושליטה בקצב – המאמן מתנגד אקטיבית להחזקת כדור פסיבית. הוא שם דגש על תקיפה מהירה של השטחים הפנויים, ומשלב משחק הרבה יותר ישיר ואנכי בהתקדמות קדימה, בעיקר דרך שחקני הכנף.
היכנסו למשחק הניחושים, השתתפו בחידון ובכל שבוע תוכלו לזכות בפרסים שווים
בשלב החזקת הכדור, לה רוחה בונה לעיתים קרובות מבנים התקפיים של 3-2-5 או 2-3-5. מכיוון שהיא משחקת לא פעם ללא חלוץ טבעי קבוע, המיקומים על המגרש נזילים מאוד. דה לה פואנטה מעודד חילופי עמדות תמידיים; אם שחקן התקפה יורד לקבל כדור או בלם דוחף קדימה, חבר אחר חייב לאייש מיד את האזור שהתפנה כדי לשמור על המבנה. עקרון מפתח בבניית המשחק הוא משיכת הלחץ של היריב למרכז המגרש, במטרה להעביר את הכדור במהירות לאגפים ולבודד את שחקני הכנף האיכותיים למצבי אחד-על-אחד, במיוחד סמוך לרחבה.
ללא הכדור, ספרד מעניקה עדיפות עליונה ללחיצה מיידית ומאורגנת, הנשענת על היערכות הגנתית נכונה כבר בזמן ההתקפה כדי לזכות בפוזשן בחזרה ובמהירות. כאשר היא נאלצת להגן בבלוק נמוך ומסודר, הקבוצה עוברת בדרך כלל למבנה 4-4-2 קומפקטי וממושמע.
אבל צריך לשים דגש על דבר חשוב: עבור המאמן הספרדי, המבנה הטקטי והכישרון האינדיבידואלי משניים לחלוטין לכוחה של הקבוצה. עקרון הליבה שמנחה את הדינמיקה שלו הובהר על ידו לא פעם: "הקבוצה תמיד קודמת לפרט". באחד הראיונות ציין: "כישרון אישי לבדו לא מספיק כדי לזכות בטורנירים גדולים. אפשר לנצח ככה משחקים, אבל לא לקחת תארים. הקולקטיב תמיד חייב לבוא לפני האינדיבידואל".
הוא מעמיד במרכז עבודתו ערכים אנושיים, ומעדיף להראות לחניכיו אמפתיה ולהעניק להם ביטחון פסיכולוגי על פני דוגמטיות טקטית מוגזמת. דה לה פואנטה מתייחס לשחקנים קודם כל כבני אדם ורק אחר כך כחלקים במערכת, מתוך אמונה שניהול ספורטאי עילית דורש הבנה עמוקה של נפש האדם ולא רק שרטוט דיאגרמות על הלוח.
כדי לטפח תלכיד מאוחד ולמנוע מקליקות או מבעיות אגו לפצל את הסגל, נאכפים חוקים שוויוניים קפדניים. אין פריבילגיות לשחקנים ותיקים או לכוכבים גדולים – כולם כפופים לאותם כללים, החל מסידורי הישיבה בארוחות ועד למקומות באוטובוס. הוא אף הצהיר במפורש שאם ייאלץ לבחור בין שחקן מוכשר עם אופי בעייתי לבין שחקן באותה רמה שהוא גם אדם נוח, הוא תמיד יבחר בשני כדי להגן על האווירה בחדר ההלבשה.
דה לה פואנטה הדריך כ-90% מהסגל הנוכחי בנבחרות הצעירות של ספרד. מכיוון שהוא מכיר רבים מהם עוד מאז שהיו ילדים, מערכת היחסים ביניהם מתעלה מעל המודל המסורתי. ההיסטוריה המשותפת הזו מאפשרת לוותיקים להוביל ולכוון את הצעירים, ושומרת על חבורה מחוברת, נטולת אנוכיות, שמתפקדת בצורה טבעית כמשפחה לכל דבר.
המשפחה הספרדית החמה תתמודד הערב נגד חבורת המקצוענים המרהיבים של דשאן, בקרב שבו המאמנים קריטיים להצלחה – אבל משתדלים לא לעשות מעצמם סיפור.
מה דעתך על הכתבה?