קבלו את הטיקי טאקה ההגנתי: השיעור שספרד נתנה לצרפת

ספרד לימדה את העולם במשך שנים מה זה טיקי-טאקה. אינספור מסירות, שליטה מוחלטת בכדור, כדורגל קבוצתי, לעיתים אפילו מרגיז, שהפך לאסכולה. אבל במונדיאל הזה היא מלמדת אותנו משהו חדש – טיקי-טאקה הגנתי. ה-0:2 על צרפת בחצי הגמר לא היה רק ניצחון בדרך לגמר, שם תחכה ארגנטינה או אנגליה, זה היה שיעור בכדורגל. שיעור שמסביר איך אפשר להיות קבוצת ההגנה הטובה בעולם גם בלי בלמים מפלצתיים, בלי מגנים מהירים במיוחד ובלי שחקנים פיזיים שמנצחים כל מאבק.

ההגנה של ספרד מתחילה בכלל בהתקפה. זה מתחיל כשהיא מחזיקה בכדור ונותנת ליריבה לרוץ אחריו, ממשיך בהתנפלות מיידית אחרי כל איבוד כדור ולאחר מכן בחזרה מהירה לעמדות, בחיפויים מושלמים, בסגירות הדדיות ובתחושה שכל שחקן יודע בדיוק איפה החבר שלו נמצא. זו לא הגנה של בונקר, זו הגנה של שליטה.

ואמש היא הצליחה לנטרל את ההתקפה הטובה ביותר בטורניר. בצרפת כבר הדביקו לרביעייה הקדמית של אמבפה, דמבלה, אוליסה ודואה/ברקולה את הכינוי "רביעיית המוסקטרים". על הנייר זו אולי חוליית ההתקפה המוכשרת בעולם. על הדשא היא כמעט לא הייתה קיימת. ספרד גרמה לכוכבים האלה להיראות פתאום אנושיים, חסרי פתרונות ואף חסרי בטחון, כן גם להם יכול לרדת הבטחון כשלא הולך. אוליסה ודמבלה, שהיו מהבולטים בטורניר, סיפקו את המשחק החלש ביותר שלהם בדיוק ברגע האמת ונדמה שאם הכדור לא יגיע לרגלי אמבפה לא יקרה שום דבר מסוכן.

היכנסו למשחק הניחושים, השתתפו בחידון ובכל שבוע תוכלו לזכות בפרסים שווים

הצרפתים הגיעו מעט זחוחים, והביטחון שאפיין אותם לאורך הטורניר התחלף מהר מאוד בתחושת תסכול. מן העבר השני עמדה ספרד חדה מהרגע הראשון, רגועה ובעיקר מאורגנת. מי שמסמל יותר מכל את הנבחרת הזאת הוא רודרי. ממשחק למשחק הוא נראה יותר ויותר כמו הקשר ששלט במרכז המגרש של מנצ'סטר סיטי לפני הפציעה הקשה בברך. הוא המנהיג השקט של הנבחרת הזו, האיש שמכתיב את הקצב ומחבר בין כל המערכות.

השער הראשון הגיע מחוכמת משחק. לאמין ימאל זיהה שלוקה דין מרוכז רק בכדור, הכניס את הגוף בזמן הנכון וסחט פנדל. זו הייתה פעולה של אינטליגנציית משחק הרבה יותר מאשר של כישרון טכני. דקות לאחר מכן גם וויליאם סאליבה נפצע, ואלה היו שתי מכות רצופות שצרפת התקשתה להתאושש מהן לאורך המחצית הראשונה.

כאן גם אפשר לבוא בטענות לדידייה דשאן. המאמן שזכה למחמאות רבות לאורך הטורניר על ניהול הסגל והבחירות שלו, טעה דווקא ברגע הגדול ביותר. הוא בחר לפתוח עם דין, למרות שידע שהוא עומד מול לאמין ימאל. תאו הרננדס, המגן הטבעי והאיכותי יותר, שפתח את הטורניר כשחקן הרכב נכנס מאוחר מדי. עד אז ימאל כבר הספיק לסחוט פנדל, לכבוש שער שנפסל על סנטימטרים של נבדל ולהיות פעיל, בטח בהשוואה למשחקים הקודמים שלו בטורניר.

ובסוף יש כאן גם מסר גדול יותר. זו הייתה קבוצה שניצחה אוסף של כישרונות. מספיק להסתכל על הסגלים. שחקנים כמו אלכס באנה או מיקל אויארסאבל הם שחקני הרכב קבועים בנבחרת בספרד, אם הם היו צרפתים הם לא היו מוזמנים לנבחרת גם אם היו בונים שלוש נבחרות, אבל זה בדיוק ההבדל. אצל ספרד השלם גדול מסך חלקיו. היא נראית כמו נבחרת שמשחקת יחד כל שבת, עם תיאום עיוור, הבנה הדדית ומשמעת טקטית יוצאת דופן.

הנתונים רק מחזקים את התחושה. ספרד ספגה שער אחד בלבד לאורך כל המונדיאל, שברה שיא אירופי עם 37 משחקים רצופים ללא הפסד והשאירה את ההתקפה הטובה בעולם על אפס מצבי הבקעה ודאיים. אלה כבר לא צירופי מקרים. זו שיטה.

דה לה פואנטה מוכיח טורניר נוסף את איכויותיו כמאמן, שליטה אבסולוטית בנבחרת שלו וגם אומץ. להשאיר פעם שניה ברציפות את פדרי, אחד מכוכבי הנבחרת הגדולים ביותר מחוץ להרכב זה לא מובן מאליו אבל כשרואים את הסינרגיה בין רודרי לפביאן רואיס מבינים את ההחלטה.

אם פעם ספרד לימדה את העולם איך תוקפים בצורה קבוצתית, כולל בשער הנפלא של פדרו פורו, היום היא מלמדת את העולם איך מגינים ביחד. לא עם פחד, לא עם בונקר ולא עם הרחקות חסרות כתובת. אלא עם טיקי-טאקה הגנתי.