כינוי לספורטאי הוא תואר מחייב. בדרך כלל השם שניתן שם חותמת על הישגיו של אותו כוכב-על. מייקל ג'ורדן מוכר כ"אייר ג'ורדן" מכל הסיבות הידועות, ויש לא מעט מהן, ג'ו מונטנה הוא "הקאמבק קיד", ויין גרצקי הוא "The Great One" ולברון ג'יימס הוא "המלך". ג'וני מנזל, לעומת זאת, כונה "ג'וני פוטבול" עוד לפני שרוב האמריקאים שמעו עליו. כמה משקל מונח על הכתפיים של נער שטרם מלאו לו 20, אם כבר קוראים לו על שם המשחק הכי פופולארי בצפון אמריקה?
זו אולי לא הסיבה לנפילתו של אחד הכישרונות הגדולים שצמחו בפוטבול המכללות בעשורים האחרונים, אבל השם הזה, ג'וני פוטבול, טומן בחובו הרבה מאוד – האיש שהיה אמור להיות אחד מאלה שמעצבים מחדש את המשחק בדמדומי עידן בריידי-מאנינג, נקבר כבר בצעדיו הראשונים. וכפי שהוא עצמו מספר ב"הסיפור שלא סופר: ג'וני פוטבול" שעלה לאחרונה בנטפליקס, המילה "נקבר" בהקשר הזה היא לא רק מטאפורה.
מנזל היה הקוורטרבק של אוניברסיטת טקסס A&M. עם יותר מ-50 מכללות ואוניברסיטאות ועם שתי קבוצות מקצועניות ב-NFL, טקסס היא מדינה שחיה ונושמת פוטבול. איש לא צפה את הסנסציה שמנזל הביא למגרש. כבר בשנתו הראשונה זכה בהייזמן, הגביע המוענק ל-MVP של המכללות, והפך ל-freshman הראשון אי פעם שעושה זאת. לא מפתיע שהפריצה של מנזל מיקדה כל כך הרבה תשומת לב, זו הייתה נסיקה מטאורית. הוא עשה שם דברים שלא ייאמנו, כולל ניצחון בחוץ על אלבמה, אחת השושלות הגדולות אי פעם בפוטבול המכללות. לאחר השנה השנייה כבר היה ברור שמנזל הרגיש שהגיע זמנו להתעשר (לספורטאים במכללות אסור להרוויח כסף. גם על החוקים הללו הוא עבר). הוא יצא לדראפט ה-NFL, וכאן החל להכות בו האויב הגדול ביותר: האופי שלו.
"הסיפור שלא סופר: ג'וני פוטבול" הוא סיפור שבהחלט סופר בעבר, הרבה מאוד פעמים: ספורטאי מצליח נועד לגדולה וקורס תחת הציפיות. מהבחינה הזאת, זהו עוד סרט גנרי שראינו לא אחת גם בסדרת Untold עצמה. בכלל, הנראטיב לא שונה מטרגדיות אחרות בספורט בכלל ובפוטבול בפרט. במקרים מסוימים, כמו זה של טים טיבו, אדם חיובי במיוחד, זה קורה פשוט משום שהשחקן לא מתאים לרמות של ה-NFL.
לפעמים, כמו במקרה של מנזל, הסיבה היא אופי בעייתי. ריאן ליף מוושינגטון סטייט ניהל קרב ראש בראש עם פייטון מאנינג בדראפט של 1998. מאנינג פרש כאחד הגדולים בהיסטוריה, בעוד הקריירה הקצרה של ליף נפתחה עם כמה משחקים כושלים, המשיכה עם פרישה מוקדמת והסתיימה עם אין ספור הסתבכויות פליליות, שכללו בין היתר גם מאסר. לקינוח היה גם ניסיון התאבדות. אגב, מנזל וליף הם עדיין אלוהים חיים באוניברסיטאות שבהם שיחקו. בעולם פוטבול המכללות התהילה נשמרת לעד.
ב-2014 מנזל נבחר בסיבוב הראשון בדראפט על ידי קליבלנד בראונס. פתאום הוא מרוויח הרבה מאוד כסף, אותו כסף שעליו חלם בתקופתו בקולג'. "כשקיבלתי מה שרציתי הרגשתי את הריקנות הכי גדולה בחיים שלי", סיפר בסרט. גם פה אין שום דבר שלא הכרנו, אבל כשצוללים לנפש מגלים אדם מורכב, בן 30 בסך הכול, שמביט לאחור על חייו כעל תאונת רכבת ארוכה ומתמשכת.
אז מה בכל זאת מיוחד בסרט הזה? בעיקר הפתיחות שבו. איש מהמרואיינים לא מנסה לטאטא מתחת לשטיח – ההורים, הסוכן, החבר הטוב ומנזל עצמו – כולם מציגים כנות מדהימה, כולל חשיפת סודות, ברובם עם אופי פלילי, שאכן לא התגלו לפני כן. בולטת במיוחד המחשבה של מנזל על התאבדות, שזכתה לכותרות גדולות בתקשורת האמריקאית בשבועות האחרונים, ימים ספורים לפני עליית הסרט. "קניתי אקדח שידעתי שאשתמש בו. עד היום הוא לא ירה", הוא מספר, יחד עם וידויים על מעשי נוכלות ותרמית, שכרות והתפרעויות שהחלו עוד בזמן ששיחק במכללות.
גם אם "הסיפור שלא סופר: ג'וני פוטבול" מתנהל לפי קודים מוכרים ושגרתיים, הוא עדיין סרט ששווה צפייה, משום שהוא חושף עוד טפח מהעולם הבעייתי של כוכבים צעירים שלא מסוגלים להתמודד עם ההצלחה.
מה דעתך על הכתבה?