ענבר לניר עדיין מתקשה להתרגל למעמדה החדש: מדליסטית אולימפית. הג'ודוקא בת ה-24, שזכתה במדליית כסף בקטגוריית המשקל של עד 78 ק"ג, מודה ש"ייקח זמן לעכל" את ההישג, אחרי עבודה של חיים שלמים שהתנקזה ליום אחד של קרבות. בריאיון עמה היא מספרת שאחד השינויים שעברה עם מנטאליים, שאפשרו לה לנצל את מלוא הפוטנציאל שלה, ברגע האמת.
"סגנון ג'ודו שלי הוא מאוד אגרסיבי והתקפי, יש שאמרו שמסוכן, אני לוקחת המון סיכונים בקרב. ולאט לאט הבנתי ביחד עם המאמנים איך לקחת את הסיכונים האלה ולהפוך אותך לסיכויים לטובתי, מספרת לניר על הדרך שעשתה מאז אולימפיאדת טוקיו ועד הזכייה בפריז.
"הניסיון משחק פה תפקיד, איך אני מגיעה לתחרויות, הידע שלי מול המתחרות, ואני חושבת שברמה המנטאלית הפסקתי לשים לעצמי רגליים ויותר להאמין בעצמי ולתת לאופי שלי לבוא לידי ביטוי בקרבות ולא לנסות להיות מישהי אחרת ולנסות לרסן את עצמי יותר מדי.
"זה לא קל להחליט שאני מאמינה בעצמי. והייתי צריכה להאמין בעצמי ולהשתיק את הקול הקטן הזה בראש שאומר לך שאת לא יכולה ושאת לא מספיק טובה".
לניר היא חלק מנבחרת ג'ודו ישראלית עמוסה באנשי מקצוע מנוסים, שיודעים להכין היטב את הג'ודוקאים הישראלים מבחינה מנטאלית וטקטית, כולל התמקדות ביריבים. לניר מספרת מאיזו יריבה הכי חששה (מיירה אגיאר) ואיך התכוננה אליה. "עשיתי עבודה מנטאלית מאוד חזקה עליה ואימונים שלמים על להגיב לתרגילים שלה ואז היא הפסידה בסיבוב הראשון וכל כך רציתי שתהיה לי את ההזדמנות לפגוש אותה", סיפרה לניר, "הייתה לי תחושת הקלה שהיא הפסידה אבל הייתי מוכנה לעלות מולה וגם רציתי. ראיתי אותה יוצאת מהאולם תחרות עם המזוודה ונתתי לה חיבוק ואמרתי לה שיש לה כבר המון מדליות שתשאיר גם לנו ושהייתי מוכנה לקרב איתה, 'I was ready for you'".
מהי האינטראקציה עם היריבות בכפר האולימפי? "אני לא חברה של המתחרות שלי, בגלל שאני מביאה כל כך הרבה אגרסיביות, ברגע שאני מכירה ורואה את האנושיות שלהן, את האופי, את הסיפור… מאוד קשה לי להוציא את עצמי כמו שצריך".
על השיחה עם אנה-מריה וגנר אחרי שניצחה אותה בחצי הגמר: "סיפרתי לה שממש הייתי מעריצה שלה כשהייתי צעירה. והיה שלב שהתחלתי להתחרות מולה והייתה לי תקופה לא פשוטה שהייתי צריכה ללמוד לעשות את ה'שיפט' ולתת לה פחות כבוד ולא לבוא ולתת לה לנצח אותי כי אני מעריצה אותה. היא מאוד התרגשה כשסיפרתי לה את זה".
אחרי ההעפלה לגמר והבטחת המדליה, לניר נראתה מצמידה ראש למאמן שני הרשקו, ושניהם אומרים אחד לשני "לא סיימנו!". היא הלכה על הזהב, ולא התכוונה לחגוג את המקום השני. איך הרגישה ברגע בו זכתה במדליית הכסף? "הייתי מאוכזבת כי הרגשתי שעוד לא מיציתי את הקרב, הרגשתי שאני מסוגלת לנצח. ואני אני יורדת מהקרב והסתכלתי על שני, והוא אמר לי 'הכל בסדר, את מדליסטית אולימפית'. הייתי צריכה את האישור שלו וזה פשוט שיחרר לי. לא כל יום זוכים במדליה אולימפית. איזו לגיטמיציה יש לי להיות מבואסת?".
כמובן שזו תקופה רגישה, מהקשות ביותר שעברו על מדינת ישראל מאז הקמתה, והספורטאים האולימפיים סיפרו לא פעם על ההרגשה המיוחדת לייצג את המדינה בזמן מלחמה. "זו זכות אדירה", אומרת לניר, "איזו זכות זה להקדיש את ההישג למדינה שלמה, לאנשים שעוברים כל כך הרבה בתקופה הזאת. והרגשתי שיש הרבה משמעות וערך לעבודה, ושזה לא רק שלנו. אנחנו עושים את זה בשביל כולם – ולהניף את הדגל ושכולם רואים בפרצוף שלהם זה ניצחון הרבה יותר גדול".
על אורן סמדג'ה אמרה לניר: "אני משתחווה בפניו. איזה תעצומות נפש צריך בשביל להגיע ולעבור את מה שהוא עבר. היינו כולנו בהלוויה לפני הטיסה ופשוט התפרקנו כולנו. זה היה שוק אדיר. ג'ודו זה משפחה. להרגיש את זה כל כך קרוב ובטיימינג כזה, זה היה בלתי נתפס. כולנו היינו שם בשבילו. אני כל כך שמחה שפיטר זכה במדליה. אני מקווה שזה נתן לו קצת אור".
לניר עלתה להתחרות עם גומייה צהובה, כמחווה לחטופים. "בקרב של תמנע נלסון לוי היא התחרתה עם גומיה שאני הכנתי לה, גומיה בצבע כחול, וראיתי בשידור שהם מצלמים את הגומייה ואז נדלקה לי הנורה. אסור היה לנו לדבר על החטופים, על המלחמה. היה לנו בחדר את הדגל עם הסמל של החטופים ולא יכולנו לבוא איתו. לא יכולנו לעשות כלום. אז חשבתי איך אני יכולה לדבר, בלי מילים".
מה דעתך על הכתבה?